אלגוריתם של מחשב
בזמן שתרגמה את ההרצאות של הפרופסור למתמטיקה שלה, Ada Lovelace הוסיפה כמה הערות משלה ויצרה את אלגוריתם המחשב הראשון בעולם עוד ב-1843. היא נחשבת למתכנתת המחשבים הראשונה בעולם והיא הונצחה על ידי שפת התכנות הנושאת את שמה, עדה.
לאבלייס, נולדה למשפחת אצולה אנגלית ב-1815 – הבת היחידה של המשורר לורד ביירון. היא סייעה לצ’ארלס באבאג’ ב-1843, לנסות לבנות מנוע אנליטי (שהוא בעצם המחשב הידוע לנו כיום), ניסיון שלא התממש מחוסר מימון, אך Lovelace הצליחה לזהות את הפוטנציאל של המחשב “המנוע יכול לסדר ולשלב כמויות מספריות בדיוק כאילו היו אותיות או כל סמל כללי אחר; ולמעשה הוא עשוי להביא את תוצאותיו בסימונים אלגבריים, אילו בוצעו הוראות בהתאם”, כתבה לאבלייס “פיתחנו שפה חדשה ועוצמתית לשימוש עתידי באנליזה, שתתרום ליישום מעשי, מהיר ומדויק יותר, למען המטרות של האנושות, מהאמצעים שהיו ברשותנו עד כה”.
לאבלייס מתה מסרטן הרחם בגיל 36, בשנת 1852.

פריג’ידר
בשנת 1914, בעידן שבו קופסאות קרח Ice Boxes שימשו לשמירה על מזון צונן, Florence Parpart רשמה פטנט על המקרר החשמלי. היא הצליחה לשווק את המוצר והמשיכה לשפר אותו לאורך השנים.

קפה פילטר
מליטה בנץ Melitta Bentz (בתמונה עם בעלה הוגו בשנת 1897), הייתה עקרת בית גרמנייה שאהבה את הקפה שלה, אבל שנאה מאד את הבוץ שנשאר בכוס ויותר מזה, את הבוץ השחור שנשאר בסיר הנחושת בו הכינה את הקפה והצריך לנקות אותו. לכן, היא המציאה את מסנן הקפה (פילטר), אותו הכינה מהדפים שקרעה ממחברות בית הספר ישנות של בנה הורסט. היא תקעה אותם בתוך סיר המתכת שלה, הוסיפה אבקת קפה ושפכה עליה מים חמים, שטפטפו דרך הנייר.
⁣ביולי 1908 היא הלכה ורשמה פטנט על מסנן הנייר שלה, במשרד ממשלתי בברלין ואף הקימה חברה לייצור מסנני קפה, בדירתם בדרזדן. החברה גדלה ובעלה הצטרף לעבוד אצלה, בתקופה שבה נשים אפילו לא הורשו להצביע.⁣
בשנות ה-30 שינתה מליטה את הפילטר המקורי ויצרה לו צורת חרוט ובהמשך, עברה לייצר את המסננים שלה בסין.
⁣נכון לשנת 2019, קבוצת Melittla המייצרת מסנני ומכונות קפה, מעסיקה 5654 עובדים בכל רחבי העולם ובשנת 2017, דיווחה על הכנסות של 1.7 מיליארד יורו.

בירה
את המשקה הנושא סטראוטיפ גברי, יצרו דווקא נשים בשומריה ומסופוטמיה לפני כמעט שבעת אלפים שנה. הקדמונים האמינו כי בירה היא מתנה של אלה ובמשך מאות שנים, רק נשים הורשו לשתות בירה ולהפעיל מבשלות.

חזייה
בשנת 1910, כאשר Mary Phelps Jacob (ששינתה שמה ל-Caresse Crosby) הייתה בת 19, היא התכוננה ללכת לנשף ריקודים. השמלה השקופה שלה לא הלכה טוב עם המחוך והיא יצרה לבוש תחתון משתי מטפחות עם שרוכים עוטפים מקובעים לפינות התחתונות. הפטנט שהיא רשמה ב-1914 היה עבור חזייה חסרת גב.

ריסים מלאכותיים
לאורך ההיסטוריה, ריסים ארוכים סימלו יופי ופיתוי. המצריות הקדמוניות, הידועות בטכניקות האיפור המוגזמות שלהן, ביקשו לעצמן עיניים מהפנטות והכהו את ריסיהן בקוהל וחומרים אחרים. כך גם הנשים ברומא העתיקה, שהוסיפו לקוהל שעם שרוף, כדי להדגיש את עיניהן.
בחצרה של המלכה אליזבת הראשונה, נשים השתמשו בפירות יער כדי לצבוע את ריסיהן, בגוון דומה לזה של שיערה של המלכה, שהיה אז גוון חדש של אדום. בעידן הוויקטוריאני. יוג’ין רימל, האחראי על הבשמים של המלכה ויקטוריה ולימים המייסד של מותג האיפור Rimmel, יצר את המסקרה הראשונה מאבק פחם ומוזלין (שאגב, קיימת מאז 1870). מקס פקטור, יצרן קוסמטיקה רוסי שהיגר לארה”ב ב-1914, פיתח קשר הדוק עם תעשיית הקולנוע ועד מהרה סיפק לאולפנים מוצרי הצללה לפנים ועפרונות לגבות ומוצרים שגרמו לשחקנים ולשחקניות להיראות טוב על המסך הגדול. בשנת 1916, פקטור הפך את מוצרי האיפור שלו זמינים לציבור ושינה את הדרך שבה נשים איפרו עיניהן וגם תידלק את תעשיית היופי שהתעצמה אחר כך.
בשנות ה-30, ריסים מעוגלים היו באופנה והמכשיר הראשון ליצירתם קיבל פטנט ב-7 באפריל 1931, בעיצוב כמעט לא שונה מהמכשירים כיום בשוק.
האובססיה של נשים עם ריסים ארוכים ויוקרתיים נמשכה, כיום הם מרכיב יופי שכיח וככל הנראה מעט מאוד אנשים יודעים בכלל את שמה של האישה שהמציאה את הריסים המלאכותיים.
ב-6 ביוני 1911, אישה קנדית בשם Anna Taylor רשמה פטנט על הריסים המלאכותיים הראשונים ושינתה לנצח את תעשיית היופי. ההמצאה שלה סללה את הדרך לייצור המוני של ריסים מלאכותיים, שהיו שמורים בעבר לאליטה. זה לקח עם זאת, עד לשנות ה-30, כאשר הריסים אומצו על ידי תעשיית הקולנוע.

אקווריום
בעידן של היום, לא בטוח שההמצאה של Jeanne Villepreux-Power, חוקרת הטבע הצרפתית, זוכה להערכה, על כליאת דגיגים ויצורי ים נאים, בקופסת זכוכית, רק למען ההנאה של בני האדם. בשנת 1832, היא המציאה את אקווריום הזכוכית, למעשה כדי שתוכל להתחקות אחר יצורי הים וכך לסייע לה במחקר. חוקרי ביולוגיה ימית תהו כיצד נאוטילוסים יוצרים את הקונכיות שלהם וכך Villepreux-Power יצרה את אקווריום הזכוכית הראשון, בשנת 1832, כדי שתוכל לחקור ולעקוב אחריהם בסביבה מבוקרת. היא לא צפתה שזה מה שהאקווריום שלה ישמש בעתיד.

רוקנ’רול
סגנון מוזיקת הרוקנ’רול התפתח והתגבש על ידי יוצרים שחורים רבים, עם זאת, במהלך שנות ה-30, Sister Rosetta Tharpe הייתה הראשונה שערבבה מוזיקת פולק, גוספל ובלוז, עם המקצב הפועם של הרוקנרול.

מגבי שמשות במכונית
איך אפשר לתאר איך היו נוהגים במכוניות בגשם, לפני המצאת מגב השמשות. כאשר Mary Anderson מאלבמה (נולדה ב-1866) ביקרה בעיר ניו יורק, ב-1902, היא נסעה ברכב כאשר החל לרדת גשם. הנהג הושיט את ידיו מחוץ לחלון והחל לנגב את שמשות הרכב וכך עשו גם נהגי החשמליות. היא רשמה פטנט ב-1903, על זוג להבי גומי קפיציים המחוברים מעל השמשה, ומתנדנדים על פני השמשה באופן עצמאי לפי הצורך. הנהג הפעיל את הלהבים באופן ידני באמצעות ידית מתוך הרכב. ההמצאה נדחתה תחילה, בטענה שהיא תסיח את דעתו של הנהג מהכביש וחברה יצרנית קנדית דחתה את הממציאה ואת ההמצאה אף היא, בגלל חוסר הערך המסחרי שלה, לטענתה. בתקופה זו, מכוניות ככלל לא היו פופולריות, זה היה עוד לפני שהחלו לייצר את דגם A של הנרי פורד, שהפך את המכונית לנחלת ההמון.
תוקף רישיון הפטנט של אנדרסון פג בשנת 1920. תעשיית ייצור הרכב החלה לצמוח משמעותית בשנת 1913 וקאדילק הפכה ליצרנית הרכב הראשונה שסיפקה מגבי שמשות כציוד סטנדרטי למכוניות שלה, בשנת 1922. זה היה שנתיים לאחר שפג תוקפו של הפטנט של אנדרסון. היא מעולם לא הרוויחה כסף מההמצאה שלה.

מדיח כלים
ג’וזפין ג’י קוקרן Josephine G. Cochran הייתה אשת חברה עשירה בשלביוויל, אילינוי, אשר העסיקה משרתים שיבצעו את עבודות הבית באחוזה שלה. היא גילתה לעוגמתה, כי המשרתים ששטפו את כלי החרסינה המשובחת שלה, פגמו בהם. היא החליטה לשטוף אותם בעצמה, אבל מצאה שהמעורבות הקצרה שלה בעבודות הבית לא נעימה במיוחד והחליטה לבנות מכונה שתוכל לשטוף עבורה את הכלים. התוצאה הייתה מדיח הכלים הראשון שזכה להצלחה מסחרית, עליו רשמה Cochrane פטנט בשנת 1886. הוא השתמש בלחץ מים כדי לנקות את הכלים. היא ייסדה את חברת מכונות הכביסה Cochran’s Crescent Washing Machine Company. מכיוון שהמכונה הייתה יקרה מדי עבור רוב משקי הבית, מכרה קוקרן את רוב מדיחי הכלים שלה לבתי מלון ומסעדות.

Dishwasher: Invented by Josephine G. Cochran in 1886