ראיון מיוחד עם מגזין d+a: מאחורי השם אולק עומדת Agata Oleksiak בת ה-44, אשר היגרה בגיל 22 מפולין והתמקמה בניו יורק. אולק היא אמנית גרילה אקטביסטית, המשתמשת במסרגות כדי לכסות חללים ציבוריים ועצמים. היא תומכת פעילה בזכויות נשים, שוויון מיני וחופש הביטוי ומפגינה את הסולידריות שלה עם כל אלה שסבלו וסובלים מחוקים מדכאים ברחבי העולם. עבודתה מבקשת להביא צבע וחיים, אנרגיה והפתעה למרחב המחיה.
היא מסבירה בראיון לעיתון בברוקלין “המורה שלי לאנגלית בפולין אמרה לי: פולין לא מוכנה לך. את צריכה לעבור לניו יורק. ברחתי מגבולותיה הנוקשים של פולין. כולם אז נולדו בפולין; כולם היו קתולים, לבנים ודיברו רק פולנית. אבל הייתי זרה לבני עמי בגלל האמונות שלי, הבגדים שלי והפילוסופיה שלי. רק לאחר שעברתי לעיר ניו יורק גיליתי את ביתי, הבית הרוחני שלי שבו היה לי החופש המלא להתבטא בדיאלוג תרבותי וחילופי רעיונות. לכן יצרתי את הסריגה כהסוואה: כדי להפוך את הצורה האנושית למין חדש. ברגע שאדם נכנס לעור הסרוג, הגזע, הצבע, האתניות ואפילו המיניות שלו הופכים ללא רלוונטיים, מוסווים; הם הופכים לאזרחי העולם של אולק, שבו המאפיינים האלה לא חשובים וכולם חופשיים”.
אחת היצירות המוכרות ביותר שלה, Knitting is for Pus**** (2010), הוצגה בגלריה בתערוכת היחיד הגדולה הראשונה שלה. היא יצרה אותה במשך מספר שנים והיא מורכבת מדירה שתכולתה, כולל הדיירים, מכוסה בסריגה (crochet). גוף העבודה של אולק כולל יצירות פרפורמטיביות, למשל, כיסוי פסל השור (1989) בוול סטריט, כמחווה של אחוות אמנים לאמן ארתורו די מודיקה, שהניח את הפסל במרחב הציבורי ללא רשות. שעתיים לאחר שהלבישה אולק את הפסל, עובד עירייה בפארק תלש את המלבוש מהפסל.
למרות שקושרים את עבודתה ל-yarn bombing, הצורה הפופולרית העכשווית של אמנות רחוב – אולק מעדיפה לקשר את העבודות שלה לאמנות מיינסטרים: “אני עושה אמנות”, היא מגיבה בכעס ובפסקנות שמתייגים אותה עם הז’אנר החדש “להרבה אנשים יש דודות או סבתות שמציירות. האם אתה רוצה לראות את העבודה הזו בגלריות או ברחובות? לא. לא העבודה של כולם ראויה להיות מוצגת בפומבי” (הניו יורק טיימס).
באוגוסט 2011, אולק הציגה תערוכת יחיד גדולה נוספת, The Bad Artists Imitate, The Great Artists Steal, בגלריה Jonathan LeVine בניו יורק. בתערוכה היא הציגה דימויים ומילים מפורסמות של אייקונים שונים של מפורסמים, בעבודת סריגה שלה, כמו צילום של קיית הרינג שצילמה אנני לייבוביץ’ וגרפיטי של בנקסי. הטקסטים הסרוגים כללו ציטוטים פרובוקטיביים כמו “נשים שמתנהגות היטב לא עושות היסטוריה” מאת Laurel Thatcher Ulrich, ו”אם אני יורדת על הברכיים, זה לא להתפלל’ מאת מדונה.
בראיון עם מגזין d+a היא אומרת: “החיים שלי הם סיפור של חלום. אני מאמינה שאנחנו בוחרים בחיים האלה. התודעה שלנו היא אינסופית והיא בוחרת את הנשמה והגוף. בשנת 1977 כאנרגיה אינסופית שעפה בחופשיות ביקום החלטתי לחזור לכדור הארץ, בגוף האדם ובחרתי בהורים מדהימים באמת, האהבה הטהורה שלהם הביאה אותי לחיים. נולדתי בפולין הקומוניסטית, תמיד חשבתי שגדלתי במקום קמצן באפשרויות שלא העניק לנו שום אפשרות ביטוי. אבל עכשיו אני יודעת שהיא הפכה אותי לנשמה כל כך מדהימה, חזקה, מוכשרת, יפה מבפנים ובלתי שבירה.
היצירתיות הגיעה אלי כהכרח. היינו צריכים לעשות בגדים משלנו, כי לאף אחד לא היה כסף וחנויות הכלבו היו ריקות. זה אילץ אותי ליצור את ארץ הפלאות שלי. יצרתי דברים מתוך אוויר, פנטזיות וחלומות, כל מה שיכולתי לשים עליו את היד.
המורים והחברים שלי עודדו אותי לעזוב את פולין לעיר ניו יורק, שם עבדתי כמעצבת תלבושות והתפרנסתי מניקיון בתים. נרשמתי למכללה הקהילתית ושם פגשתי את פרופסור ברוקס, שהציע לי לשלב את אהבתי לבד וליצור משהו מחוט, כך גיליתי מחדש את כישורי הסרוגה שלי ופרופסור ברוקס הסכים “זה מה שאת הולכת לעשות במשך כל חייך,” וכינה אותי ‘אולק’.
העיר ניו יורק הפכה לבית שלי, לבית הרוחני שלי, שבו היה לי החופש לבטא את עצמי, יצרתי את תבנית ההסוואה הסרוגה: להפוך את הצורה האנושית למין חדש. ברגע שאדם נכנס לעור הסרוג, הגזע, הצבע, האתניות והמיניות שלו הופכים ללא רלוונטיים, מוסווים. הם הופכים לאזרחי העולם של אולק שבו המזהים האלה לא חשובים וכולם חופשיים.
סרגתי מסביב לשעון והתקנתי את עבודתי בחללים שונים. סרגתי קורי עכביש ביער בצפון מדינת ניו יורק ובריכת שחייה במכללת לה גוארדיה. סרגתי בין שאר מכוניות קאדילק; עצים, גשר להולכי רגל; חלונות על מבנים נטושים. בשנת 2010 הוזמנתי לראשונה על ידי מוזיאון ברוקלין לקיים פעילות קהילתית של יום אחד “תביא את הבגדים שלך” שבה סרגתי פסל חדש לביש מבגדים ממוחזרים של הצופים.
סרגתי את אנדרטת השור בוול סטריט לחג המולד 2010. היצירה נמשכה רק 2 שעות אבל היא הפכה לדימוי רב עוצמה ויצרה תנועה עולמית. זה הפך לנושא של אינספור תזות באוניברסיטאות ברחבי העולם. מאז, עבודותיי הוצגו בגלריות, מוזיאונים ומרחבים ציבוריים ברחבי העולם והוצגו בפרסומים רבים.
רגע מכונן היה לי כשפגשתי אשה שנדונה למאסר עולם בתאה בכלא בלונדון. אמרתי לה בכנות “וואו, זה בטח נורא.” היא אמרה, “לא, לא ממש. יש לי מאסר עולם והתרגלתי לזה. זה היה אחד הרגעים הכי מזעזעים בחיי, לפגוש מישהי בגילי, שידעה שהיא תבלה את כל חייה מרותקת בין הקירות האלה. היא לעולם לא תשתמש באינטרנט או תדע מהי מדיה חברתית או שיהיה לה טלפון סלולרי. היא לעולם לא תשחה שוב בים או תטפס על עץ. זה קבע את היעד שלי כאמנית. הרגשתי שקיבלתי את המתנה הזו להיות יוצרת, להשתמש בה ככלי למטרה גדולה יותר. זה לא רק לקשט גדר או עמוד תאורה, אלא להשתמש בכישורי, בכישרון שלי ובניסיוני כדי להילחם על זכויותיהם של אלה שלא יכולים לעמוד על הרגליים בכוחות עצמם. להקדיש את עבודתי לנושאים חברתיים ופוליטיים, זכויות נשים ולאנשים מדוכאים ברחבי העולם.
קראו עוד: