סדרה של כ-60 פסלי דיוקנאות, המתארים גברים עם תווי פנים מכווצים, כאילו צוחקים או עומדים להתעטש, עיניהם פוזלות או מתרחבות, כל אלה סיקרנו את הציבור ואת המומחים כאחד, בשלוש המאות האחרונות. מה באמת מנסים לספר לנו הראשים המפוסלים המוזרים מהמאה ה-18 של מסרשמידט?

דמותו של מסרשמידט אניגמטית למדי. הוא היה אמן שפעל בלב החברה הגבוהה של וינה, עמד להיות פרופסור לפיסול באקדמיה לאמנויות יפות וקיבל שכר גבוה על עבודותיו, מהאצולה האוסטרית, מהנאורות האינטלקטואלית ומהקיסרית מריה תרזה עצמה, למעשה, הוא היה הפסל הנחשב ביותר בוינה. אבל אז הכל נקטע ולחישות על שפיותו התפשטו מסביב, כאשר הוא התקומם נגד המסורת של פסלי דיוקנאות אידילים, המרוממים פטרונים והחל לעשות פסלים כמו “המפהק”, שהם ההיפך הבוטה של האידיליה בז’אנר.
ההצלחה כמובן מהר מאד הפנתה לו עורף. משוכנע שהוא קורבן למזימות, מכר מסרשמידט את ביתו ועזב את וינה, חי לבדו בבקתה בהרי שוואביה ואחר כך אצל אחיו בפרסבורג – כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה, עד מותו באוגוסט 1783, כשהוא רק בן 47.

קשה לראות את ראשי הדמויות מבלי לתהות אם יש איזושהי אובססיה כפייתית מאחוריהם. תיאוריה אחת מציעה, שהפסלים המוזרים שלו, היו עבור מסרשמידט, הדרך שלו לעצור את השדים שעינו אותו. בספרו של הסופר הגרמני פרידריך ניקולאי מהמאה ה-18, טוען האמן, שכוח קסום חדר לסודותיו והכניס אותו לייסורים. ההוכחה לכך, מסרשמידט מספר לניקולאי, היא שבכל פעם שהוא מפסל את אחד הפסלים, הוא חש כאב אצלו באותו חלק ומקום מסוים עליו עבד.

מוזיאון Belvedere Museum בווינה, הידוע בזכות “הנשיקה” של גוסטב קלימט (1907-8), מכיל גם אוסף של 16 מהראשים שעשה מסרשמידט. “אנשים צחקו על העוויות האלה, אבל אנחנו רואים כיום שהפרצופים האלה לא באמת מתבדחים, חלקם משדרות סניליות או מחלה”, אומר גיאורג לכנר, אוצר תקופת הבארוק בבלוודר “אנחנו רואים אמן נאבק במחלתו”. לדבריו, אלה דיוקנאות עצמיים, אשר נוטים להיות אינטנסיביים יותר מדיוקנאות אחרים “דיוקנאות היו מאד נפוצים באותם ימים, באופן שניתן להשוות לתמונות הסלפי של תקופתנו”.
מחקר פסיכואנליטי מכונן משנת 1932 על מסרשמידט, טוען כי ראשי הדמויות מציגים תסמינים של דיסטוניה, מצב נוירולוגי נדיר המאופיין בהתכווצויות שרירים לא רצוניות. (מצב שכיח יותר בקרב חולי סכיזופרניה.)

כך או כך, הביצוע המופתי של הפרצופים המעוותים, מדגים את העיקרון שאומר אריסטו בפואטיקה: “דברים שאנו רואים בשאט נפש, במקום זאת אנו רואים בהנאה, כאשר תמונות שלהם מוצגות בדייקנות.”
אצל מסרשמידט, אנחנו מביטים היישר לתוך חלל הפה של הדמויות, יכולים לבחון את הלשון, את השיניים, הסנטר הגרוטסקי נדחק מטה עמוק לתוך הצוואר, יוצר אדוות בשר עבות, הצוואר בקושי קיים, העיניים מוברגות, הנחיריים מורחבים – והכי בולט, אין פאה – דבר לא שגרתי להחריד בזמנים אלה, כאשר הייתה חשיבות עליונה לייפות את הראש עם פיסות שיער מוגזמות. מסרשמידט חשף גולגולת בעלת קרחת חלקה המעוטרת בקמטים.