נרוב בורא עולם חדש, טהור, מעין גרסה מרככת ופיוטית שלו, למציאות הטראומטית. כאן פוגש נרוב האמן את ד”ר נרוב הפסיכולוג והוא הופך את תורתו לאמנותו. החיפוש שמחפשת האמנות שלו במעמקי הצבע ובמצולות הנפש, מפגישה את האמנות עם הפסיכואנליזה. האסתטיקה והקליניקה צועדות יד ביד כדי לגלות את הטהור והראשוני, אם תרצו, כל המודחק בנפש הילד, בזיכרון ובדמיון.
כתמי צבע עמומים ופסטליים, אניגמטיים, בצבעוניות הנעה בין רכה לעזה, אך תמיד מעורפלת, מהורהרת ולא ישירה, אשר אינה נותנת לצופה שום רמז ומותיר את הציור לפרשנותו האישית של כל צופה וצופה.
נקודת המבט הייחודית של דוד נרוב על הצורה והתפקוד של האמנות, מדגישה את הסינתזה של החזותי והשמיעתי. הוא שמע צלילים כצבע והוא מעביר את החזון הפנימי והייחודי שלו כאמן, כדי שנשמע את הציורים שלו ונתעלה על העולם האובייקטיבי.

דוד נרוב נולד ב-25 באוקטובר 1944 בתל אביב וגדל בגדרה. לאמנות הציור הוא התוודע לראשונה בשנת 1963, בעין-הוד, מושבת האמנים הישראלית, באמצעות סימה סלונים, ציירת ישראלית מובילה באותה תקופה. החוויה המאוד ייחודית ומאירת עיניים זו, התרחשה לאחר שהשתתף בקבוצת EXHIBIT גדולה, שהורכבה מחיילים ישראלים במהלך שירותו הצבאי בצבא הישראלי (1963-1966).
ב-1969 עבר נרוב לניו יורק והתגורר בפורסט הילס עד 2011. עם הגעתו לתפוח הגדול, הוא נרשם מיד לתכנית לתואר ראשון ב-Hunter College של אוניברסיטת סיטי של ניו יורק, שם הוענק לו תואר BA בפסיכולוגיה ופילוסופיה (1973) בהצטיינות יתרה. במסגרת תכניתו לתואר ראשון דוד למד תולדות האמנות בניהולה של פרופסור אליאנה רוט.
נרוב המשיך לעסוק ולהתפתח באמנותו כאשר במקביל הוא ממשיך את לימודיו בפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. הוא זכה לתארי: MA, MEd, MPhil, and PhD (1983) בפסיכולוגיה ייעוצית, פסיכולוגיה קלינית ופסיכולוגיה חינוכית (1975-1983). עבודת הדוקטורט שלו, שכותרתה: The relationship of Gender Self Esteem and Cognetive Style to Ego Defense Mechanism (הקשר בין הערכה עצמית מגדרית וסגנון קוגניטיבי למנגנוני הגנת האגו), קיבלה את הציון הגבוה של מצוינות.
בין השנים 1973-1977, עבד נרוב בשיתוף פעולה הדוק עם מקסים בוגסטר, אמן משובח ומורה לאמנות מוערך בניו יורק. יש לציין כי מקסים בוגסטר בילה שנים רבות בעבודה עם Pierre Bonnard ו-Goerge Braques.
מקור נוסף בעל ערך עצום שתרם לצמיחתו המקצועית האמנותית של נרוב, היה הקשר ההדוק שלו עם אמנים ידועים ובעלי הישגים אחרים כמו משה אגמון, רנה שפשק או.בי. ורוזט דייוויס, אשתו של סטיוארט דייויס, שסיפק לנרוב תמיכה והכוונה מועילים והכרחיים מאוד. כיום, יצירות האמנות של נרוב זוכות לתשומת לב בישראל ובארה”ב והן נכללות באוספי אמנות רבים.

לצד עבודתו כפסיכולוג, מבטא נרוב באמנות ובמיוחד באופיו הסמלי של הצבע – את ההשלכות הרוחניות שלו. העבודות שלו חוקרות את הצבע ואת הנפש במקביל.
נרוב מזכיר את קנדינסקי בחיפוש אחרי הראשוני והמודחק ולו היה חי מאה שנה קודם לכן, בוודאי היה מצטרף לקבוצת האמנים פורצת הדרך Phalanx, שמרדה בסטטוס קוו המגביל של סצנת האמנות. הסגנון של נרוב משקף את ההשפעות של אסכולות כמו פאוביזם, פוינטיליזם ואקספרסיוניזם. הנושאים שלו פחות ברורים, הקומפוזיציות שלו יותר ויותר מישוריות. משחקי הצבע קיבלו אצלו עדיפות על פני צורה קונבנציונלית.
הסגנון המופשט שמציע נרוב, הוליד יצירות שהדגישו גבולות מסורתיים כמו צורה וקווים והתמקדו במקום בתקשורת של רגש, באמצעות הצבת צבע זה לצד זה. ציוריו המופשטים יכולים להיות מתוארים כ’מוזיקה מצויירת’. הוא מחסל את העולם המתווך, האובייקטיבי ומציג את חזונו הפנימי ישירות על הבד, המתבטא במונחים של צבע ותנועה.
הוא מאמין שאמנות מופשטת יכולה לבסס קו תקשורת ישירות מהחזון הפנימי של האמן לדמיונו של הצופה ולעורר תגובה רגשית ספציפית.
ציוריו של נרוב ממחישים את הסיוט בחומרנות לטובת ספיריטואליזם נאור באמנות, ומצדיעים לדמיון של מוזיקה ואמנות חזותית מבחינת ביטוי.
בדיוק כמו שייקספיר על ספרות, וזיגמונד פרויד על פסיכולוגיה, ההסתכלות שלו על אמנות מופשטת מגיעה מהמאסטרים הגדולים, ממירו ועד למארק רותקו.

האמנות של דוד נרוב אינה השתקפות של החיים, היא החיים עצמם.