מעטים מכירים את Emilie Louise Flöge, שהייתה זאת שעיצבה את השמלות וצבעיהן בציורים של גוסטב קלימט והשפיעה על סגנונו הידוע.
מעטים מכירים את הפסלת Camille Claudel, שעבדה לצד אוגוסט רודין והייתה המוזה שלו, בעוד רודין מוכר כגאון ודמות מפתח בהיסטוריה של הפיסול והאמנות.
האמנית Jeanne Hébuterne הייתה פורצת דרך בסגנון האמנות של תקופתה, אבל היא אינה מוכרת אלא כמוזה של מודליאני.
סיפורן אינו שונה בהרבה משל נשים אחרות, שניהלו מערכת יחסים עם אמנים גברים. גם כשהביוגרפיות שלהן מתפרסמות – בספר או אפילו בסרט, הן מתמקדות תמיד רק בסיפור האהבה עם אמן. לכן, עצוב לגלות שאין הרבה מידע הקשור לעבודה או לקריירה שלהן. אולי יום אחד ההיסטוריה הזו תשתנה ונשים אמניות יזכו להכרה בחייהן, ביצירותיהן ובהישגיהן.
פרידה קאלו היא אחת האמניות הבודדות, שהצליחה להשיג הכרה לאמנותה, למרות נישואיה לאמן מפורסם ונערץ. המסע שלה לתהילתה היה ארוך, מעבר לבריאותה הלקויה הייתה גם המיזוגיניה. רוחה עולה למשל במאמר משנת 1933 על האמנית שנכתב ב-Detroit News, על ידי Florence Davies, תחת הכותרת שנתן לה עורך, גבר, בעיתון והמתארת את “גברת ריברה”, אשתו של צייר הקיר המאסטר “המתעסקת בחדווה” ביצירת אמנות “Wife of the Master Mural Painter Gleefully Dabbles in Works of Art”.
באביב 1932, דייגו ריברה עבד על ציור קיר עבור המכון לאמנויות בדטרויט ובני הזוג שהו בארה”ב. קאלו בת ה-25, מציירת, שוזרת אלמנטים מהמיתולוגיה המקסיקנית יחד עם חלומותיה שלה, לתוך דיוקנאות עצמיים שתיארו את הכאב שלה בעוצמה מדהימה. היא זכתה לריאיון הזה שלה בעיתון, עקב עבודתו של בעלה המפורסם.
קאלו יצרה גוף עבודה שבסופו של דבר יאפיל על זה של בעלה, דייגו ריברה. ריברה היה צייר טוב מאוד שלא ניסה להאפיל על אשתו. במקום לגלות קנאה, ריברה עודד את הקריירה של קאלו וזיהה את הכישרון האדיר שלה והיא, בתורה, תמכה בו.
בשנת 1933, העיתון המקומי בדיטרויט מתאר את קאלו כאשתו החצופה, אך המעריצה של האמן, שמוצאת לעצמה עיסוק בזמן שהוא עמל לסיים את פרויקט ציורי הקיר המפורסם שלו.
לשאלה אם דייגו לימד אותה לצייר, היא עונה, “’No, I didn’t study with Diego. I didn’t study with anyone. I just started to paint.’ ובשלב זה, כותבת דייויס “העיניים שלה מתחילות לנצנץ” כשהיא ממשיכה ואומרת “’Of course, he does pretty well for a little boy, but it is I who am the big artist.’”
דייויס משבחת את סגנונה של קאלו כ”מיומן ויפה” ואת האמנית עצמה כ”אדם קטן ומיניאטורי, עם צמותיה השחורות הארוכות הכרוכות באדישות על ראשה וסינר מטופש קטן מעל שמלת המשי השחורה שלה” “a miniature-like little person with her long black braids wound demurely about her head and a foolish little ruffled apron over her black silk dress.”
שש שנים מאוחר יותר, האשה המיניאטורית עם הסינר המטופש, תגנוב את ההצגה בתערוכת היחיד הראשונה והיחידה שלה בארצות הברית ואז שוב בפריז, שם הסוריאליסט האגדי אנדרה ברטון, מפליג בשבחה של יצירתה והלובר קנה ציור, הראשון אצלו של מקסיקני בן המאה העשרים.

.