Yue Minjun נולד בשנת 1962 בסין, למשפחת פועלים שעבדה בתעשיית הנפט. הוא למד תקופה קצרה אמנות ובשנת 1983 החל בלימודי חשמלאות, מקצוע בו עסק תוך ציור במקביל. הוא החל לצייר דיוקנאות של חבריו לעבודה בים, כשעבר לעסוק בקידוחי נפט במים עמוקים.

ב-1990 עברה משפחתו לגור במחוז שהיה ביתם של אמנים סינים אחרים. במהלך תקופה זו, סגנון אמנותו התפתח מתוך דיוקנאות של החברים הבוהמיים שלו, בכפר האמנים Songzhuang, במחוז בו הוא מתגורר עד היום. מינג’ון חיי חיי נדודים במשך רוב חייו, כי המשפחה שלו נעה לעתים קרובות כדי למצוא עבודה בשדות נפט שונים.

שורשי הסגנון של Minjun נעוצים בעבודה של האמן הסיני Geng Jianyi, המציגה את פניו הצוחקות שלו, שמינג’ון ראה במקרה בתערוכה בבייג’ין. סגנונו בעל האסתטיקה של פופ, התפתח למה שמכונה על ידי המבקרים ריאליזם ציני (כינוי שהאמן מתכחש לו), מאתגר מוסכמות חברתיות ותרבותיות וגם נושאים פוליטיים, באופן רדיקלי ומופשט. הן מתמודדות עם ההיסטוריה הסינית, תוך דיאלוג עם הקאנון המערבי. “תמיד מצאתי שצחוק הוא משהו שלא ניתן לעמוד בפניו”, הוא אומר. יצירותיו לועגות לאמנות, לעצמו ולקהילה, מה שלא הפריע לו למכור יצירה שלו, “ההוצאה להורג”, בשנת 2007 עבור 2.9 מיליון ליש”ט (5.9 מיליון $) בסותביס בלונדון (מחיר זהה בו נמכר באותה עת ציור של סזאן). זוהי העבודה הכי היקרה שנמכרה אי פעם על ידי אמן עכשווי סיני. באותה שנה נמכרו שלוש עשרה מציוריו עבור יותר ממיליון דולר.

את ה”הוצאת להורג” הוא סיים בשנת 1995 והיא נתפסה על ידי רבים כעבודה הפוליטית ביותר שלו. שורת גברים עומדת מול קיר ארגמן, צוחקים, לבושים בתחתונים מלוכלכים. מספר גברים בלבוש מלא עומדת לירות בהם ברובים דמיוניים, הכל בתחושה שכל העניין הוא משחק, אך קשה שלא לקשר את תמונה עם הטבח בשנת 1989 בבייג’ין, יחד עם אזכור ברור של ציורו של מאנה “ההוצאה להורג של מקסימיליאן” (1868-1869), וכן של גויה “השלושה במאי 1808”, ציורים שנעשו בתגובה לאירועים הפוליטיים של תקופתם.

הוא נמנע מלקשר עבודה כזו או אחרת ישירות לאירוע פוליטי כזה או אחר, “אני מצייר על החוויה האוניברסלית. למה אני צריך להיות מפורש כל הזמן?”, אך למרות זאת הוא השיב באחד מראיונותיו, כשנשאל אם יש קשר בין הציור לטבח הסטודנטים הצעירים שהפגינו בכיכר טיננמן “מצב הרוח שלי השתנה באותה תקופה. הייתי מאוד מדוכא. הבנתי את הפער בין המציאות לבין האידיאל”.

אחת הסדרות הפופולריות ביותר שלו, הייתה האוסף “הכובע” שלו. סדרה זו, עם תמונות ראש המחייכות שלו עצמו, לובש מגוון של כובעים – כובע טבחים, כומתת כוחות צבא, קסדה של שוטר בריטי, מסכה של אשת החתול וכן הלאה. על הסדרה הזו אמר שהיא מעבירה את “תחושת האבסורד של הרעיונות השולטים בפרוטוקול בסוציו-פוליטי סביב כובעים”. בביאנלה בוונציה ב-1999, הוא הציג סדרת פסלי ברונזה של ציורי הדיוקן העצמי שלו, גרסה משלו לצבא לוחמי הטרקוטה בשושלת צ’ין המפורסמת של סין. בעוד הפסלים העתיקים ידועים באינדיבידואליות העדינה של כל הלוחמים, בגרסה המודרנית שלו כולם זהים, יצוקים מאותה התבנית. ביצירה “תיבת נוח”, שישה דיוקנאות עצמיים שלו, יושבים בסירת משוטים קטנה על הים הכחול, כורעים יחד, מצמידים ברכיהם וצורחים בצחוק אילם. ביצירה “מערכת שמש”, שלושה פרצופים זהים שלו, מכרכרים בתחתית הציור, כל לבושם רק תחתונים, כוכבי לכת ענקיים מתגלגלים מאחוריהם בחלל החיצון.

החשמלאי לשעבר בן ה-50, הוא בין הכוכבים הגדולים של האמנות הסינית העכשווית כיום. הוא שייך לדור של אמנים שצמח מעידן ההערצה ליו”ר מאו, גדלו במהלך המהפכה התרבותית והשינוי הרדיקלי של ארצם, בורחים מגבולות הריאליזם הסוציאליסטי לפיו גדלו, לסגנונות שונים משלהם. עבודותיו נמכרות כיום במוזיאונים ברחבי העולם, אולם למרות המוניטין הבינלאומי שלו, הוא ממשיך בקנאות לשמור על פרופיל נמוך יחסית. “העבודה שלי, היא ליצור תוך צער בסיסי שבלהיות אדם, את תחושת הבלבול הכרוך בחיים בחברה שלנו”, הוא מצטנע.

האמן שפעם חלק סטודיו בבית חווה נטוש עם אמנים עניים אחרים, עובד כיום, עם שני עוזרים במשרה מלאה, באולפן שהותקן באחוזה המפוארת שלו בבייג’ין. “מבחינתי, קפיטליזם יכול להיות דמוקרטיה, הגינות,” הוא אומר. “זה לא כל כך נורא. הוא הפך לאלוהים החדש. במקום ללכת למקדשים, אנשים בסין חולקים כבוד לממון בקניון. הדת הוחלפה בחומרנות ריקנית”. הוא עצמו הציג תערוכה בקניון בהונג-קונג, שם הקניון הציע למכירה מטריות במהדורה מוגבלת שעיצובו של האמן ושקיות קנייה חתומות על ידו, לאלה הרוכשים מעל סכום מסוים והוא גם הפיק קומקומים מעוצבים בשותפות עם שתי גלריות בטייוואן. הוא אומר שהוא בעצם רק רוצה לדרבן את הקהל למחשבה תוך אימוץ גישה פילוסופית יותר לחיים ואם המסחור הוא מה שנדרש כדי להפיץ את הבשורה שלו, אז אין בכך רע. “חלק מהאמנים כל כך יהירים שהם לא רוצים שום קשר עם ההמון. אני איפשהו באמצע”, הוא אומר. מבקר אמנות צרפתי טען שהאיש הצוחק הוא תשובתו של האמן למאו צה-טונג, אשר היה אמור להיות אליל ויצירת האליל החדש היא חתרנות מאוד מעניינת. “אם אתה מתמודד עם מצב שאתה לא יכול לשנות, אז שחוק עשוי להיות התגובה האפשרית היחידה,” הוא אומר. “אם אנשים רבים מתחילים לצחוק, זה יכול להפוך לכוח פרואקטיבי לשינוי.” היצור שלו אולי חסר את השנינות והחוכמה של טיפש שייקספירי וכל הערה עוקצנית על מצבו של האדם, שמסתתרת מאחורי הצחוק. אבל אולי זה בדיוק העניין במדינה שמבקריה מושתקים.