זו אמירה על אלימות והביטוי שלה בתרבות הצריכה וביחסים שאנו מקיימים עם הסביבה הטבעית שלנו. על תלכו שולל אחרי העבודות העליזות למדי במראה שלה, כי הן חושפות נושא לדיון מעמיק עמוקה וקשה על אורח החיים שלנו. היא מתמקדת, תוך דאגה, במצוקה הנובעת מהתעשייה בחיות ובעיצוב התרבות הצרכנית של המזון שלנו כיום. ביסודו של דבר היא יוצאת נגד תעשיית הבשר האכזרית של ימינו.
היא אומרת “אני מייצרת פסלים ומיצבים באמצעות בגדים זרוקים המגיעים בעיקר מטקסטיל שאני מוצאת בביתי, כמו חולצות טי ישנות, סמרטוטים למטבח וסוודרים בלויים. התחלתי לעבוד עם החומר יוצא הדופן הזה דרך החוויה שלי בהגירה מארגנטינה לארה”ב לפני כ-20 שנה. בפחד מהחורפים בחוף המזרחי של ארה”ב, הבאתי הרבה סוודרים ובגדים חמים שכיווצתי בטעות במייבש במהלך החודשים הראשונים של החיים כאן. בבגדים המכווצים היו טבועים זכרונות וראיתי בהם חומר פוטנציאלי לעשות איתו אמנות”.
גוף העבודות שלה משתמש בבד כדי לשקף צורות של ריקבון, גדמי עץ ופגרי פרות. “עם הזמן, השימוש במדיה הזו הפך לפוליטי: לא קניתי ציוד אמנות אלא השתמשתי בפסולת והכי חשוב, ראיתי בבגדים תחליף לגוף שלי, סוג של עור שני. הבגדים שלי נתנו היבט פרפורמטיבי לעבודה”.
נושא החוזר שוב ושוב אצלה הוא ההיבט הקריטי של תעשיית הבשר. תעשיית הבשר מייצרת גזי חממה ואחראית ליותר מ-14% מפליטתם בשנה. הדחיפות לעבור לתזונה צמחית, נואשת.
“התערוכה שלי מחברת סוגיות של אלימות מגדרית, זיכרון אישי והרס אקולוגי באמצעות צריכה. הפסלים הרכים והאכזריים הללו משלבים בד משומש עם חומרים תעשייתיים, ויוצרים צורות בעלי חיים וצומח מושחתים במצבי ריקבון שונים. העבודות יוצרות הצעה ויזואלית לעתיד שבו הופכים גופים מחוללים לכלי קיבול של התחדשות ולידה מחדש”.
מתח נוצר בפסלים המתארים פגרי בשר התלויים על ווי מתכת, כמו בבית מטבחיים. הצורות הריאליסטיות והצבעים מזעזעים, אך החומרים שלהן (בגדי האמנית עצמה) עדינים. הניגוד מרכך את ההשפעה החזותית של העדויות המבעיתות, מרמז על האינטימיות הכל כך נוחה של התרבות האנושית עם אלימות כלפי בעלי חיים.

Tamara Kostianovsky, Between Wounds and Folds