הצלמת אישיוצ’י מיאקו (1947), גדלה בעיר הנמל היפנית יוקוסוקה לאחר מלחמת העולם השנייה, בה היה אחד מבסיסי הצי האמריקאי הגדולים מעבר ליםף עיר המהווה רקע ליצירה שלה ואליה היא חזרה כצלמת אמנית, להתעמת עם המקום שהביא שמחה (כמו מכנסי ג’ינס ומוזיקת ​​פופ), פחד וכעס וגם רשע של כיבוש צבאי.

בעבודת הצילום הבאה, התרכזה בנשים בנות גילה כדי לצלם את ידיהן, רגליהן וגופן מקרוב, לוכדת פגמים, קמטים וצלקות כעדות לרושם החיים על צורת האדם, לא ממש צעירה אבל גם לא זקנה. בהמשך היא תיעדה צלקות “אדם מקווה להישאר ללא פגמים לאורך החיים, אבל חי עם פצעים, גלויים ובלתי נראים”, מסבירה הצלמת “זהו חותם של העבר, מרותך על חלק מהגוף.”
אחרי מות אמה, היא יצרה את הסדרה “אמא”, בניסיון להתמודד עם האבל – היא צילמה את הנעליים, התחתונים, התותבות והאיפור שהאם הותירה מאחוריה. מברשת שיער כשקווצות שיערה של אמה עדיין מסתבכת בחישוריה.

מיאקו ממשיכה לאורך עבודותיה לפקפק בהיסטוריה ולחשוף סיפורים נסתרים עם הצילומים שלה. עבודת הצילום על הפנומנולוגיה של המציאות, אשר החלה עם “של אמא”, המשיכה ב-2007, בסדרה “ひろしま הירושימה”.
בהזמנת מוזיאון השלום בהירושימה, היא צילמה בגדים ואביזרים השייכים לקורבנות פצצת האטום. הפרויקט מורכב מכמה עשרות תמונות צבע של פריטים שהיו שייכים פעם לנשים שנספו מפצצת האטום שהוטלה על הירושימה ביום ראשון בבוקר באוגוסט 1945.
מיאקו יצרה מערכת יחסים עם החפצים עצמם. התמונות יפות, מעניקות תחושה כמעט אנתרופומורפית לשמלה או לחולצה. אבל גם תמונות קשות להתבוננות; לאחר שמבחינים בפרטים של צווארון, בעבודת רקמה מורכבת או בחיוניות של הדפס, העין פונה לדמעות ולחריכות בבד – הצלקות הללו על הבד משמשות מטפורות לגופות של קורבנות פצצות ושל אומה.
אישיוצ’י מטפחת קרבה לכל אובייקט שהיא מתארת והיא אף מבודדת קרעי בגדים או פרטים בבגדים – כמו מכפלות, כפתורים, תחרה, בד מקומט – כנושאים שלה. היא מציגה אותם בצבעים עזים ובקנה מידה גדול ובכך מעודדת את הצופים להסתכל על מה שאחרת עלול לחמוק מתשומת לב, במיוחד כשהם מוצגים בוויטרינות פרספקס.
היבט בולט נוסף בפרויקטים של אישיוצ’י כולל את הבגדים והחפצים שהיא בוחרת: רבים מהם היו בעבר בבעלות נשים. כך הפרויקט של הירושימה נעשה מנקודת מבט של אישה והוא מראה בגדים שלבשו נשים בזמן ההפצצה.
אישיוצ’י לא מתעדת את הטרגדיה בשחור-לבן אלא בוחרת בצבע בכוונה. היא בונה מרחק וחושפת פער במקום שבו העבר פוגש את ההווה. היא נמנעת במודע מללוות את התמונות בהסבירים ובוחרת שלא לזהות את אישיותן של בעלות החפצים והבגדים. היא מבקשת ליצור דימוי שיעודד את הצופים לתפוס את כאבו של האחר ולהוביל אותו אל מעבר לטרגדיה של הירושימה. במובן זה, קרעי השמלות, השרוולים והגרביים, הופכים למושאים של רגש, מפגש המעורר הבזק של זיכרון בלתי רצוני, כפי שכינה זאת פעם אנרי ברגסון. מצד שני, היופי השברירי של הדברים אצל אישיוצ’י, מספר על שמחת החיים שחוו נשים מיד לפני שהם נקטעו בפתאומיות.

הצילום של אישיוצ’י מיאקו תמיד ולאורך כל הקריירה שלה, פעל כדי למנף תיאור אינטימי של נשים ונשיות, של זמן, סבל, אובדן וזיכרון, לתוך עולם אכזרי וקשה.
בעקבות הירושימה, אישיוצ’י הוזמנה על ידי מוזיאון פרידה קאלו בשנת 2013, לצלם 300 מחפציה של האמנית, אשר היו נעולים בחדר האמבטיה בביתה במקסיקו עד 2004. התוצאה היא גוף עבודה היוצר קשר עם לבוש של מישהי שהצלמת מעולם לא הכירה ומתחיל לבנות את דיוקנם החזותי של חיי אישה.
אישיוצ’י מאשרת פה מחדש את תפקידה הקסום כחושפת סודות. הפעם נראה שהסוד הוא מסקרן ביותר, שכן הוא התיישן במשך כמעט שני עשורים בחדר שירותים נעול של מוזיאון בית פרידה קאלו. חפצים שלקחו חלק פעיל בחייה המורכבים של אמנית, נחו תחת מבטה הנוקב וחוקר של אישיוצ’י. מתוך הצילומים הפשוטים לכאורה הללו, הצלם יוצר דיוקן מורכב של אישה אגדית, שבאמצעות אמנות ואופנה הפכה באומץ את חולשותיה לבסיס זהותה הייחודית ואהבת החיים הבולטת שלה.
המחקר היצירתי הרב-ממדי והעשיר שלה, שנמשך כבר ארבעה עשורים, הביא ל-Miyako Ishiuchi את פרסי הצילום היוקרתיים ביותר. הסיבה, ללא ספק, היא במשמעות הנצחית של נושאיה – זיכרון, זהות, טראומה, מוות, גופניות ויופי.
“את הנשים בנות גילי צילמתי כי תהיתי איך אני יכולה להראות את הזמן החולף. איך מצלמים את ארבעים שנות החיים? החלטתי לנסות ולתפוס את העקבות הללו כפי שנראו על ידיהן ורגליהן של חמישים נשים. כולם נשאו את סימני הזמן החולף ושל העיסוקים השונים שהיו להן. ןזה היה סוג של דיוקן עצמי, בכך שהזדהיתי עם הדוגמניות שלי”, היא מסבירה “הסדרה Scars (1991-2017) נובעת מההיסטוריה האישית שלי. לכל אחד מאיתנו יש את הכאבים והפצעים שלו, שלדעתי הם הוכחה לכך שאנחנו עדיין בחיים. בהמשך, צילמתי את הקירות המזוהמים של בניינים. בעיני, קירות הם עורם של מבנים והם חלק מהאדריכלות. יש המשכיות בתוך שלוש הסדרות הללו: כולן באו מתוך רצון ללכוד זמן ולהפוך אותו לתמונות. צילום חפצים שהיו שייכים לקורבנות של פצצת האטום, היה במטרה להקפיא נקודת זמן. בד הוא הדבר הקרוב ביותר לגוף. תחתונים, למשל, הם כמו עור שני. ב’הירושימה’ וב’באמא’ התמקדתי בבגדים שנשארים מאחור כשמישהו מת. החותם שגוף משאיר על הבד הוא מלא משמעות עבורי, בכך שהוא ההוכחה לקיומו של האדם. לפני שקיבלתי את ההזמנה לצלם את בגדיה של פרידה קאלו, ראיתי אותם רק בציורים שלה ולא אהבתי אותם במיוחד. ברגע שהגעתי לביתה, הייתי המומה. המבט שלי לגביה ועל עבודתה השתנה. דמיינתי אישה חזקה עם חיים מלאי אהבה. זה לא מה שגיליתי כשראיתי את העבודה שלה. קאלו הייתה בראש ובראשונה אמנית רצינית בחיפוש אחר זהותה. מערכות היחסים שלה עם גברים שירתו את האמנות שלה. סוף סוף הצלחתי להבין אותה”.