פחות מ-60 מבקרים מישראל זכו ליהנות השנה מאחד המוזיאונים המשובחים בפאריז, למרות שהוא ממוקם בלב אזור המארה המתוייר. אנחנו בחברה טובה, רק 5% מאורחי המוזיאון לא אוכלים קרואסון חמאה או באגט עם ריבה לארוחת בוקר. הסיבה לסודיות הגדולה של מוזיאון הצייד והטבע Musée de la chasse et la nature היא ההקשר המובנה שבו אל תרבות הצייד בצרפת. יחד עם זאת, כיאה למוסד אמנותי ששורשיו מרחיקי לכת עד רישומי החיות במערת שובה ( 30,000 לפנה״ס), המוזיאון מייצג מסורת צרפתית מפוארת לא פחות, זו של התבוננות בלתי מסויגת, מלווה בדיון ער ומלומד בנושאים מעוררי מחלוקת. פרויקט האוצרות של המוזיאון מאופיין במבט בוחן, סקרן ואף מבודח, שאינו מהסס להתחקות בעזרת יצירות אמנות ועיצוב משובח אחר יצר הצייד האלים שעדיין מפעם בנו כיחידים וכחברה.
תקרת כיפה של ראשי ינשופים מוקפים בנוצותיהם. מיצב המוקדש לאלת הצייד והירח דיאנה. תוכנן על ידי האמן הבלגי יאן פאבר
חווית הצייד נחשבת כיום לארכאית ואלימה ולא שייכת אל החברה המודרנית המעודנת והמודעת לעצמה, אלה לעולם של יצרים ואלימות שחלפו מהעולם. בתרבות הצרפתית לעומת זאת, הצייד נתפש כפעילות ספורט ונופש לגיטימית, המאפשרת ואף מייצרת חיבור עמוק לטבע, כרוכה בשהייה של ימים שלמים ביערות בחברת חיות המלוות את הצייד (בעיקר כלבים וסוסים) ובהקשבה אל והתבוננות בחי ובצומח. מספר הציידים בצרפת הוא הגדול מבין ארצות אירופה (סביבות מיליון ציידים) וקיימת בה אף מפלגה פוליטית CPNT השואפת לקדם את ערכי הצייד, הדייג והמסורות הכרוכות בפעילויות הללו תוך שימת דגש על שמירת האיזון האקולוגי.
מוזיאון הצייד והטבע בפריז קשור באופן הדוק לאותה תפיסה המשייכת את חווית הצייד ללב התרבות הצרפתית. הוא נוסד ב1967 על ידי הזוג פרנסואה וג׳קלין סומר (Sommer) שהיו ציידים ואספני אמנות נלהבים. לצורך שיכון האוסף נבחר הוטל גונגאד (Hotel Gogenau), ארמון עירוני שתוכנן על ידי האדריכל מאנסרד (Mansard), מבשר הנאו קלאסיציזם בצרפת. כבר בתחילת דרכו הציג המוזיאון תפיסה אוצרותית ועיצובית ייחודית שנבעה מרבגוניותו של האוסף ומהאופן בו היו תלויות יצירות האמנות יחד עם מגוון החיות המפוחלצות וכלי הנשק העתיקים, בערבוביה של תקופות וסגנונות.
בשנות ה2000 המוקדמות נרכש הוטל מונג׳לאס (Mongelas) הסמוך אליו והמוזיאון נפתח מחדש ב2007 לאחר שיפוץ ייסודי בהובלת מנהלו האמנותי החדש, האוצר קלוד ד׳אנטנז (Claude d’Anthenaise). בראיון שערכתי איתו העיד מר ד׳אנטנז על המחקר והמחשבה המקיפים שעמדו מאחורי הפרויקט העיצובי של המוזיאון – ״השאלה המרכזית שהובילה אותי לא הייתה כיצד אנו צדים, אלה – מדוע אנו צדים. המטרה שעמדה לנגד עיניי הייתה לייצר חללים אשר בעזרת אמנות ועיצוב ישחזרו ויהדהדו את חווית השהייה בטבע בזמן הצייד. הדגש בעיצוב ובגישה האוצרותית היה להפקיע את המבקר מאזור הנוחות של הבחינה האקדמאית והמלומדת בה אנחנו מצטיידים כשאנחנו מגיעים לביקור במוזיאון ולהפגיש אותו עם בלבול, עמימות והפתעה על מנת לייצר רגש מסוג אחר, תשומת לב חדשה לפרטים, לריחות ולצלילים. בשלב ראשון, לאחר שיחות מקיפות שערכתי עם פילוסופים, סוציולוגים ואנתרופולוגים התגבשה שאלת המחקר הבסיסית שליוותה את הפרויקט המוזיאלי – כיצד התפתחו במהלך ההיסטוריה יחסי הגומלין בין בני האדם, חיות הבר, החיות המבויתות ומרחבי הטבע.״
על עיצוב הפנים אחראים, בשיתוף עם המנהל האמנותי, המעצבים קתרין רולנד ופדריק פאולטי PAOLETTI FRÉDÉRIQUE, ROULAND CATHERINE( (שיצרו הקבלה רבת רבדים ומוקפדת בין האופן בו הוצגו אוספי אמנות החל מתקופת הרנסאנס ועד ימינו ובין חיות נבחרות בעלות סמליות מיוחדת עבור האדם
הביקור במוזיאון נחווה כמסע אישי בזמן ובמרחב. השוטטות בין החדרים מייצרת מפגש רב חושי עם האופן בו ייצגו האמנים את הטבע לאורך הדורות ועם תבניות העיצוב השונות בהן הוצגה האמנות בתרבות המערבית. בשונה ממוזאונים אחרים, היצירות התלויות בכל חדר שייכות לתקופות שונות והדיאלוג ביניהן מעורר ומפרה. דוגמא נפלאה היא חדר קטן שקירותיו מכוסים קטיפה עשירה המוקדש לאלת הצייד והלילה מהמיתולוגיה הייונית דיאנה. בחלל החשוך והאינטימי מתקיים ניגוד מרהיב בין שתי תמונות מהמאה ה17 של רובנס (Rubens) בהן מתוארת אלת הצייד מלווה בנימפות ובין תקרת כיפה המכוסה ראשים של ינשופים מוקפים בנוצותיהם, מיצב המסמל את הלילה שתוכנן עבור אותו חלל על ידי האמן הבלגי יאן פאבר (Jan Fabre).
״הדב״ מייצג מיוחד מאת סופי קאל עבור התערוכה
חדר אחר חדר אנחנו נחשפים למגוון משובח של יצירות אמנות מתקופות שונות ומוצגים השייכים לעולם המדע ומחקר הטבע. הביקור במוזיאון מזמין אותנו להיאבד, לחפש רמזים ולהיזכר איך מרגישים כשמתפלאים. על עיצוב הפנים אחראים, בשיתוף עם המנהל האמנותי, המעצבים קתרין רולנד ופדריק פאולטי (Catherine Rouland, Frédérique Paoletti) שיצרו הקבלה רבת רבדים ומוקפדת בין האופן בו הוצגו אוספי אמנות החל מתקופת הרנסאנס ועד ימינו ובין חיות נבחרות בעלות סמליות מיוחדת עבור האדם. כבר בצעדים הראשונים על פארקט האלון הטבעי מתגנבת אל המבקר תחושה שהוא חדר ללא רשות אל חדר הסבה מפואר בו גרים יחד באופן מסתורי ובלתי מוסבר, אנשי תרבות אניני טעם וחיות פרא.
תרומה חשובה לאווירה במוזיאון ניתנה על ידי אמן הברזל סיינט קלייר סמין (Saint-Clair Cemin) אשר פיסל עבורו גופי תאורה, זרועות למצלמות הבטיחות, ידיות ומעקות המדמים ענפים משתרגים וכן קיר ברונזה רחב וגבוה המקבל את פני המבקרים.
אמנים עכשווים מהשורה הראשונה מוזמנים להציג פרשנות אישית ליחסי האדם, החיות והטבע בחלל ייעודי לתערוכות מתחלפות וכן בכל אולמות תצוגת הקבע. כל אומן שנבחר מעשיר ומאיר באור חדש את חדרי הפלאות במוזיאון. החל מאוקטובר הקרוב תציג במוזיאון האמנית סופי קאל (Sophie Calle) יחד עם האמנית סרנה קרונה (Serena Carone) בתערוכה שתקרא – בו דובלה מסייה למרקיז (Beau doublé monsieur le Marquis). במסגרת התערוכה יוצגו מחדש עבודות איקוניות של האמנית הצרפתייה העוסקות במעקב והסוואה תוך התייחסות אל מוטיב הצייד הטמוע בהן, כגון ״סוויטה ונציאנית״ וכמוכן עבודות חדשות בהן תבחן האמנית את יחסה אל חיות המחמד שלה ואל מנהגה להצמיד כינויים של חיות אל חבריה הקרובים ביותר.
״ארנב צייד״ פסל של סרנה קרונה
צילום מסדרת ״נזקים משניים. מטרות״ של סופי קאל
לכל אורך ההיסטוריה, גם לאחר שהאדם פסק מלצוד את מזונו למטרות מחייה, הוא לא פסק מפעולת הצייד. הוא המשיך לצוד חוויות, מראות, מילים, רעיונות, חלומות וצלילים ולמסגר אותם, לכרוך אותם, לתלות אותם על קירות ביתו לראווה ולשמור אותם לעד כמזכרות. תאוות הצילום ותיעוד המחשבות שלנו מיד עם התהוותם על מנת לפרסם ולשמר אותם ברשתות החברתיות היא סממן לכך. מוזיאון הצייד והטבע בפריז מזמין אותנו להתחקות אחר אותו יצר קדום ולגלות אותו מחדש באמצעות האמנות.
הכותבת היא מעצבת פנים בעלת משרד DesignStudio360
