לוטרק נמלט מהלעג וההשפלה שספג בגלל קומתו, לצריכה כבדה של אלכוהול במיוחד האבסינת, חביבם של אמני התקופה, שהיה כה חזק עד שהביא להזיות. לוטרק היה אינטליגנטי מאוד ונהג להתבטא במרירות ובשנינות עוקצנית למצבו “אני תמיד אהיה בול עץ רתום לעגלת זבל”, אמר.
הוא ברח לעולם בתי הבושת הפריזאיים, שם הקיף את עצמו בזונות, אך לא התחבר לנשים הללו להנאה מינית בלבד. הוא מצא סוג של אחווה במעמדם המשותף כאאוטסיידרים. לאוטרק נמשך אל הנשים הללו ואף אימץ אותן כמעין משפחה.
בשנת 1882, בגיל 18, עבר לאוטרק לפריז כדי ללמוד אמנות, שם פגש ציירים צעירים נוספים, ביניהם וינסנט ואן גוך והסופר והצייר הצרפתי אמיל ברנרד. לאוטרק התיישב במונמארטר, והפך לדמות מיתולוגית בשכונה הבוהמית במהלך 20 השנים הבאות.
את ההערכה האמנותית וההצלחה הכלכלית הגדולה ביותר, קיבל בציור פוסטרים, הדפסים ואיורים לכתבי עת ומגזינים. הכרזה הראשונה שלו עבור המולן רוז’, עם רקדניות ה-can-can, הזניקה אותו להצלחה בן לילה. הוא הביא לכך שפוסטרים, שנתפסו עד אז כאמנות מסחרית, נחשבו עתה כ אמנות יפה; ניתן לטעון, שיצירות המופת הגדולות ביותר של לאוטרק, היו פרסומות עבור המולן רוז’ המפורסם ולקוחות אחרים בעסקי הבידור.

לוטרק היה לקוח קבוע בקברטים ובבתי הבושת, שאת זונותיהם הנציח באמנותו. מועדון הלילה מולן רוז’ אפילו שריין לו מושב מיוחד בשורה הראשונה. ללאוטרק היו קשרים הדוקים עם כמה מהשחקניות, הזמרות והרקדניות הגדולות של פריז; הן היו המוזות שלו ובתמורה הוא פרסם ויחצן אותן בכרזות שלו.
לוטרק פרץ את הגבולות והמוסכמות האמנותיות של אותה עת, עשה שימוש יוצא דופן בכל החידושים האחרונים בצבע, מרקם והדפסה וכמו אמנים רבים בני דורו, הוא שאב השפעה עזה מההדפסים היפניים, שהגיעו לפריז לראשונה בסוף המאה ה-19.

אחד ההישגים הבולטים של לאוטרק, הוא סדרת Elles שלו. באמצעות 50 הציורים הללו, לאוטרק הרים את המסך על חייהן הפנימיים והאינטימיים של הזונות שהכיר. הציורים מתארים את הנשים ברגעי בדידות ומנוחה. הן לא נשים רומנטיות, הן גם לא צוחקות או מפלרטטות וגם לא טיפוסי זונות מטופשות, אלא, הן אנשים אמיתיים בשר ודם. דרך הציורים הללו, הצופים יכלו להיות נוכחים ברגע מופנם ופרטי, שחושף נשים אנושיות ועוצרות נשימה. הסדרה זכתה לביקורת משמיצה תחילה, לא בגלל שחשף זונות, אלא דווקא משום שלוטרק העז לתאר את עולמן ללא תאווה, בושה או תוכחה. ההדפסים שלו זכו להתעלמות כמגונים מעצם טבעם, בשל הגינותם ואדישותם המדודה, בחשיפת השגרה של תעשייה חשאית. הוא שבר את הברית הבורגנית שלא מדברים עליה, לפיה הפקרות של אישה צריכה להיות בו-זמנית שימושית ומבישה: תיאורי הזונות של לאוטרק נתפסו כשיפוט שקט של לקוחותיהן.
הוא זיהה בחייהן של הזונות, כמו בחייו ובנכותו, קווים משותפים ותעב את המוסר והרחמים. הוא תיאר את חייהן ברוך, בשירותים שלהן, שוכבות באפיסת כוחות ומחכות בציפייה ללקוחות; המונוטוניות הלא אירוטית של השעות שבין השעות. הוא מכניס את הצופים לחדרים מקושטים בריהוט רוקוקו ושואפים לפאר האריסטוקרטי שלאוטרק גדל עליו ואילו כאן הוא מצא את עצמו מול המקבילה המזויפת של האחוזה בה גדל, בבית בושת, בדיוק כפי שעובדותיו שהגיעו כנערות מנודות מהכפר, נאלצו לעסוק במקצוע בגלל דלות והזנחה.
לוטרק מצייר בקוד של חפצים, כובעים מונחים על כסא, נעלי בית שהתפנו, סדינים סתורים ומלוכלכים, ציורים נלעגים על הקירות ומראות. נשות בית הבושת נאלצו לסבול את ההשפלה של הביקורת המוסרית והבדיקות הרפואיות התכופות, כל אותו זמן שהן מוקפות במראות ובהשתקפויות של עירום עצמן. “אישה חייבת להתבונן בעצמה ללא הרף”, כתב John Berger ב” Ways of Seeing” – “היא מלווה כמעט ללא הרף בדימוי שלה לגבי עצמה… מילדותה המוקדמת, לימדו אותה ושוכנעו אותה לסקר את עצמה ללא הרף… גברים מסתכלים על נשים. נשים מתבוננות בעצמן שמסתכלים עליהן… המודד של האישה הוא זכר: הנקבה נסקרת. כך היא הופכת את עצמה לאובייקט – ובעיקר למושא חזון: מראה”.
ציוריו וסדרת Elles בפרט, מוכיחים שהוא היה אמן שהבין ואפילו אהב, את האנשים שנדחקו לשולי החברה. הוא גילה אהדה עמוקה כלפיהם, הציג תכונות שהיו משותפות להם כמו לשאר האנושות, במקום להדגיש את מה שמייחד אותם כאאוטסיידרים. יחד עם זאת, היה לו עולם של עושר לסגת אליו, אשר לא היה לנערות הבושת. כדאי לזכור שהצלחתו באלס הייתה, עבורן, רק עוד יום בעבודה.
לאוטרק ניהל אורח חיים שעלה בהרבה על יכולתו הפיזית להתמודד איתו. הוא הצהיר באומץ בגיל 24 “אני אשרוף את עצמי עד גיל ארבעים”. הוא מת מוקדם מהתחזית שלו – בגיל 36 ב-1901, מאלכוהוליזם ועגבת. הוא הותיר אחריו גוף עבודות שכלל 737 קנבסים, 275 צבעי מים, 363 הדפסים וכרזות, 5,084 רישומים, עבודות קרמיקה וזכוכית צבעונית, ומספר בלתי ספור של עבודות אבודות.

At the Moulin Rouge, the Dance – in his studio in Rue Caulaincourt, Paris. Photograph: Maurice Gilbert. 1890.