היא עמדה שם בין החורבות וציירה “היה קפוא וירד שלג,” היא כתבה, כמו שהיה כאשר חיל הרגלים הקנדי כבש את הרכס. רציתי לראות את זה בתנאים הקשים האלה, כדי להצליח להעביר את הרושם האמיתי.”
היא הייתה מחזה מוזר, בשמלה ארוכה ובכובע רחב שוליים, אישה לבדה בשדות הקרב. לעתים קרובות היא ישנה בבקתות ובבונקרים נטושים שהותירו אחריהם החיילים. היא נסעה לבדה, לעיתים קרובות צעדה ברגל, סחבה את חפציה ואת ציוד האמנות שלה. היא ציירה בקדחתנות בין ההריסות, עברה מאתר לאתר, מקבר אחד לא מסומן למשנהו.
עבורה, הקברים האלה היו משהו שצריך לתרגם, שצריך לדבר חזותית. היא תמיד אמרה “אני לא יכולה לדבר, רק לצייר”.
והיא ציירה את זוועת המלחמה, בה נהרגו או נפצעו 40 מיליון בני אדם, עם נרטיב שונה מתיאורים המסורתיים והמפוארים יותר של המלחמה שהתפרסמו אז. הייתה לציורים שלה איכות רדופה, עצב, תיאור של דרך ארוכה זרועה בשרידים הדקים של מה שהיו פעם עצים וכעת הם ענפים ערומים וחסרי חיים הבולטים מהאדמה. הציור שלה מעביר תחושה של היעדרות ואובדן, היא מורידה אותנו ממש קרוב לאדמה, במבט האינטימי במוות ובהרס.
עד שנת 1921, לאחר יותר משנתיים בשדות הקרב, הגיעה המילטון לנקודת שבירה. היא הייתה מרוקנת פיזית ורגשית. היא סבלה מראומטיזם וייסורים נפשיים והייתה ענייה. והרע מהכל – היא הפסיקה לצייר והפסיקה לכתוב לחבריה. במובנים רבים היא שייכת לנפגעים של מלחמת העולם הראשונה, רבים שלא היו חלק מהצבא אך נפגעו ושחייהם פשוט לא היו שוב אותו דבר.
בשנת 1923 עברה המילטון התמוטטות עצבים והחליטה לשוב הביתה לקנדה, נחושה להביא את ציוריה איתה, אך לא היו לה האמצעים הכספים לעשות זאת. היא מעולם לא הרוויחה כסף מציוריה בשדות הקרב וזה היה במכוון.
לבסוף היא הצליחה לחזור לקנדה בשנת 1925 ותרמה את האוסף שלה לארכיון הציבורי של קנדה באוטווה, שם הם עד היום.
המילטון בילתה את 25 השנים האחרונות בחייה בוונקובר, ענייה, בודדה, עיוורת ונתמכת סעד. היא אושפזה בבית חולים לפגועי נפש ונפטרה ב- 5 באפריל 1954, קבורה בקבר לא מסומן.
בשנים האחרונות היא זכתה להכרה מסוימת ועבודתה הוצגה לציבור במוזיאונים. “ציורים אלה שלה נותנים לנו אמצעי להתאבל על האובדן ההמוני, היכן שקשה לעקוב אחר המתים. היא מזכירה לנו כמה חשוב לזכור את המתים”, כתבה על ציוריה ההיסטוריונית לאמנות Irene Gammel מ-University in Toronto.

חשוב לדעת, שהמילטון לא הייתה האמנית היחידה והיו אמניות נוספות, אשר במהלך מלחמת העולם הראשונה, עשו דרכן לצרפת כדי להמחיש את המלחמה דרך עיניהן. עבודותיהן מציירות תמונה שונה מאוד של המלחמה, מזו שמתארים הקולגות שלהן, הגברים. נשים אלה הצליחו להטיל קרן אור מרתקת על ההיבטים החברתיים, התעשייתיים והאישיים הנשכחים לעיתים של הסכסוך, שלמרות שאינם גרפיים כמו תמונות של לוחמה בחזית, יש להם חשיבות יקרה מפז להענקת תמונה מלאה יותר של העלות האנושית של המלחמה.
בין האמניות הללו אפשר לציין את האמניות האוסטרליות Iso Rae, Hilda Rix Nicholas and Evelyn Chapman, שנכחו במלחמה בשנים 1915-1919. האמנות אז נטתה להתמקד בגיבורי מלחמה והן ייצגו את סבלן של אלמנות המלחמה. אחת היצירות המפורסמות של ריקס ניקולס היא “אם בצרפת”, דיוקן של שכנתה בצרפת, שבנה נהרג באחד הקרבות הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. הציור הפך במהרה לסמל לסבלן של כל האימהות שאיבדו את בניהן במלחמה.