תארו לעצמכם עולם בלי Felix, Sylvester, Top Cat, בלי תעלוליו של Garfield זולל הלזניה וילדות ללא Hello Kitty. עולם שבו תעלולים של חתול ערמומי בסרט מצויר, מתקבלים במשיכת כתפיים זועפת ולא בהערצה נלהבת. ובכן, כל החתולים האלה חייבים ללואי וויין. הוא היה לא רק אמן מבריק מבחינה טכנית, אלא גם אדם בעל נדיבות כמעט חסרת גבולות. הוא אהב חתולים, הוא אהב אנשים והוא אהב ילדים. יש הרבה סיפורים נהדרים עליו, הולך לאורך החוף כשחתוליו עוקבים אחריו.

 

 

את החתול הראשון שלו הוא צייר ב-1881, כדי לעודד את רוחה של אשתו שהייתה מרותקת למיטה, חולה בסרטן שד והא צייר לה את החתול שלהם פיטר. מכאן הוא החל לצייר רק חתולים, רובם מבוססים על דמותו של פיטר.
ככל שהאומנות שלו התפתחה, החתולים שלו הפכו לאנתרופומורפיים יותר ויותר, עומדים על שתי רגליים ולובשים בגדים, עסוקים בכל מיני פעילויות אנושיות, כמו עריכת מסיבות תה, ניקיון הבית ופעילויות ספורטיביות. כל הציורים שלו מלאים בהומור, למשל, חתול מחייך וכיתוב חתולי: “אני מאושר כי כולם אוהבים אותי”.
אחרי מותה של אשתו, וויין הטביע עצמו בעבודתו והוא יבלה את שלושים השנים הבאות, עד המאה ה-19, ביצירת, בממוצע למעלה מ-1,500 איורים בשנה, בכתבי עת וספרים, לצד 16 ספרי חג מולד מוצלחים להפליא, בהוצאה עצמית.

 

 

 

יצירתו שינתה לחלוטין את תדמית החתולים בחברה הוויקטוריאנית. לפני כן, חתולים נחשבו לא יותר מאשר עכברים השומרים על אוכלוסיית המכרסמים. הם נחשבו כטמאים ואפילו זדוניים ומרושעים. וויין הציג את החתולים כיצורים חביבים ובניגוד לסטיגמה שלהם, הפכו פופולריים מאוד ברחבי לונדון ושאר בריטניה. בכל בית בריטי מהוגן, היה תלוי על הקיר לפחות חתול מצוייר אחד שלו. הוא הפך לאמן מסחרי פופולרי הידוע בעיקר בזכות התיאורים ההומוריסטים והחביבים שלו של חתולים פעורי עיניים העוסקים במגוון תעלולים אנושיים וכבש את הקהל האדוארדי אשר השתוקק ליצירה חתרנית והזויה, לאחר עשרות שנים של ויקטוריאניות מכופתרת.

 

 

 

אהבתו של וויין לחתולים הובילה אותו גם להיות מעורב במספר ארגוני צדקה העוסקים בהגנה על חתולים, שיפוט בתחרויות חתולים והוא אף מונה כנשיא מועדון החתולים הלאומי בשנים 1898 ו-1911.

 

 

ב-1907 הוא עקר לניו יורק וצייר איורים בפרסומים של תאגיד הרסט. לאחר שהשקיע את כל כספו בהמצאה של מנורה שתספק אור נצחי ולא תזדקק לשמן, הוא פשט את הרגל ושב לאנגליה. בשנת 1914, הוא יצר בקרמיקה חתולים, כלבים ובעלי חיים קטנים בעלי מראה עתידני, בצבעים עזים ובסגנון קוביסטי.
בריאותו הנפשית הרעועה קרסה לאחר מותו של החתול שלו, פיטר, בשנת 1898, וויין נכנס לדיכאון עמוק ואושפז בבית חולים לחולי נפש. לאחר שהציבור הבריטי המעריץ גילה היכן הוא נמצא, רבו הפניות להעבירו למקום נעים יותר. בין הפניות היו אלה של הסופר המפורסם H.G. Wells ושל ראש הממשלה, רמזי מקדונלד, שהתערב באופן אישי, וויין הועבר לבית החולים המלכותי והתנהגותו נעשתה שם הרבה יותר רגועה, מאחר והיו שם גנים גדולים ומושבת חתולים, מה ששיפר מאוד את מצב רוחו. גם החתולים בציורים שלו השתפרו והקרינו עתה בריאות וחיוניות.

 

 

 

לואי וויין מת בגיל 78 ב-4 ביולי 1939, בסיכומם של חיים טרגיים, רצופים במוות של בני משפחתו וקרוביו, משברים כלכליים שנבעו משלומיאליות ותמימות עסקית ומחלת נפש. וויין צייר כ-150,000 חתולים במהלך הקריירה שלו. כמו גם את חתול האנימציה הראשון של הקולנוע, PUSSYFOOT, בשנת 1917. המורשת שלו ממשיכה לחיות בכל חתול עליז שעדיין יוצא מהאולפנים של דיסני ופיקסאר. תערוכה רטרוספקטיבית של עבודתו התקיימה במוזיאון ויקטוריה ואלברט ב-1972. בשנת 2021 יצא לאקרנים סרט, “The Electrical Life of Louis Wain”, עם Benedict Cumberbatch המגלם את דמותו.