המוזה הצרפתיה Suzy Solidor, נולדה ב-Brittany בשנת 1900 תחת השם Suzanne Louise Marie Marion. בכישרון רב היא ציירה, הייתה כוכבת קברט וזמרת שנסונים, שיחקה בסרטים והייתה האשה הראשונה שהקימה וניהלה מועדון לילה נחשב בפריז, ששמו La Vie Parisienne - אבל התפרסמה בעיקר בשל היותה האישה המצוירת ביותר וסמל האמנציפציה. אתם רואים אותה בציורים של למעלה מ-225 ציירים מפורסמים, ביניהם פבלו פיקאסו, George Braque, Jean Cocteau, Francis Bacon, Man Ray, תמרה דה למפיקה, ורבים אחרים.
סולידור הייתה לסבית גלויה ולא פחדה לשיר בשנסונים שלה על מה שהיא מרגישה. ברפרטואר של אנדרוגיניה מגוונת, סולידור שרה בקולה הצרוד שירים שבדרך כלל מבוצעים על ידי גברים, על פיתוי נשים. בשנות ה-30, השירים שלה זכו לפופולאריות רבה והיו חלק מהמיינסטרים, למרות שהיא שרה שירים מפורשים על תשוקה לסבית. היא שרה לא רק על המשיכה שלה בנשים, אלא על מה שהיא תעשה להן; באילו חלקי גופן היא עומדת לגעת. השיר Ouvre (לפתוח) שלה, למשל, מזמין את המאהבת “לפתוח את הברכיים הרועדות, לפתוח את הירכיים”. זה היה כמעט 40 שנה לפני שהשיר Je t’aime… moi non plus, של סרג’ גיינסבורג נאסר להשמעה עם הופעתו, בגלל מילותיו וגניחותיה של ג’יין בירקין.
אמנם היו לה מאהבים גברים, אבל היא ביטאה בגלוי את העדפתה לנשים ואף הקליטה אלבום שלם בשם Paris-Lesbien. פריז באותה עת ביטאה סקרנות מתירנית והייתה בה גם אליטה לסבית אינטלקטואלית, עם Gertrude Stein, Claude Cahun, Djuna Barnes, אבל סולידור לא הייתה חלק ממנה – היא באה מהשואו-ביזנס.
סולידור הייתה מודעת יתר על המידה לתדמית שלה ובלי בושה הפכה את חיי המין שלה ואת גופה לסחורה. למרות שהיא יצרה מיתולוגיזציה עצמית, היא תמיד הייתה נאמנה לתחושת העצמי ולדחפים האמנותיים שלה.
tamara-de-lempicka-
סולידור הייתה אישה שהקדימה את זמנה ואפשר לכנותה גם קרדשיאן של שנות ה-30, עם דיוקנאות מצוירים שלה במקום סלפי. היא ניחנה בחוש עסקי ממולח והייתה וידעה למתג עת עצמה כמוזה של ציירים מפורסמים. היא הייתה תולה את דיוקנאותיה המצויירים במועדון הלילה שלה ויצרה היררכיה – הציור המועדף קיבל מיקום בולט בכניסה ואת זה שפחות החמיא לה, תקעה ליד השירותים. עבור האמנים, הדרוג התחרותי הזה נחשב לפרסום רב ערך.
מועדון הלילה שלה הקדים ב-כ-30 שנה את המועדון המיתולגי Studio 54 הניו-יורקי, כמקום הבילוי הקבוע לאריסטוקרטים, פוליטיקאים ואנשי עסקים, כמו גם לאמנים וקהל רב מגדרי. מיטב האמנים שרו על הבמה שלה, כולל אדית פיאף ומרלן דיטריך.
החיים שלה היו רבי תהפוכות: היא נולדה מחוץ לנישואין, לאמא שעבדה אצל עורך דין, אביה, שהתכחש לבתו הלא חוקית (ואף פיטר את אמה לאחר שגילתה לו שהיא בהריון), אבל רק עד אשר היא הפכה להיות סלבריטאית מפורסמת. היא למדה נהיגה ב-1916 וככל הנראה הייתה לאישה הראשונה בבריטני שיש לה רישיון נהיגה. את מועדון הלילה שלה היא פתחה בשנת 1932 והצליחה לשמור אותו פעיל תחת הכיבוש הנאצי, במלחמת העולם השנייה. כאשר החיים בסכנה, את עושה מה שאת צריכה לעשות וסולידור עשתה קצת יותר ממה שהייתה צריכה לעשות. כך בסיומה, היא הועמדה למשפט כמשתפת פעולה ועזבה את צרפת, משאירה אודים עשנים ממורשתה. אולם מאוחר יותר היא חזרה לצרפת, הקימה מועדון ב-Cote d’Azur.
קיים תיעוד שמצביע על כך שהיא עזרה ליהודים לצאת מצרפת, על ידי השגת היתרי יציאה עבורם וגם העבירה מידע לרזיסטנס, מהגרמנים השיכורים במועדון שלה. כך או כך, היא הורשעה כמשתפת פעולה ונאלצה לעזוב את צרפת לאחר המלחמה. היא נסעה ברחבי ארה”ב – לוקחת איתה את הציורים האהובים עליה, כדי לקשט את הבמות עליהן הופיעה, בתפאורה בסגנון סולידור. היא הייתה להיט בניו יורק, אבל חזרה הביתה, להאוט דה קאן Haut de Cagnes בדרום צרפת ב-1960 והקימה בר קברט במרתף הבית שלה.
היא החלה להתלבש כגבר וביקשה שיפנו אליה בתואר “אדמירל”. היא צרכה הרבה וויסקי, איבדה את גזרתה החטובה ולא הצליחה להישאר אטרקטיבית, אך לא איבדה את הצורך שלה לפתות והיות מקובלת. המראה שלה בהזדקנותה וודאי אכזב את מי שבנתה ממנו קריירה. אבל סולידור, שמתה ב-1983, הייתה תמיד אישה רבת פנים, הדיוקנאות שלה מציגים תמימות נעורים, זוהר של אמזונה, סקסיות של של סירנות ים. אדמירל בדימוס אולי הדיוקן שהייתה רוצה לחתום איתו את מסכת הדיוקנאות שליוו את חייה, אבל זה רק אחד מבין מאות הדיוקנאות של האישה המצוירת ביותר בעולם.
moïse kisling (1930)]
3 francis bacon (1957)]
4 [francis picabia (1933)]
6 kees van dongen (1927)]
8 léonard tsuguharu foujita (1927)]
10 man ray (1929)]
11 Man Ray, Portrait of Suzy Solidor, 1929, Centre Pompidou, Paris, France.
12 eduardo malta (1945)]
13 tchikosky (1941)]
14 roger toulouse (1962)]
