פלוג’ה החלה דרכה כתופרת בווינה של תחילת המאה, במפעל קטן של אחותה ויחד הן זכו בתחרות ב-1899 והוזמנו לעצב אופנה לתערוכה יוקרתית. קרש קפיצה שסייע להן לפתוח סלון אופנה הוט קוטור בשם “Schwestern Flöge” (אחיות פלוג’ה), בבניין שתכנן האדריכל הנחשב (וחברו לזרם האמנותי של קלימט) ג’וזף הופמן ולהפוך לאופנאיות מצליחות. הסלון הפך להיות מבוקש מאד בקרב הנשים הבולטות בחברה הווינאית, מקבילה לבתי אופנה פריזאיים כמו קוקו שאנל וכריסטיאן דיור, שלפלוג’ה היה טעם מרדני יותר מהן והיה גם קשה לעיכול לחברה באותה עת.
אחותה הצעירה של אמילי, הלן, הייתה נשואה לארנסט קלימט, אך נפטרה רק שנה לאחר החתונה ואחיו, גוסטב קלימט הפך לאפוטרופוס של הלן והוא ואמילי, שהייתה בת 18, התאהבו מיד והיא הפכה לחברתו לחיים. למרות שהיו לו יחסים רומנטיים עם נשים נוספות, כמו למשל אלמה מאהלר, אמילי הייתה המוזה שלו והאשה אותה צייר ברוב יצירותיו. היא הייתה האשה בציורו הידוע והאהוב ביותר, “הנשיקה” (1907), שבה נראה גבר מנשק אישה על הלחי.

שניהם היו מהפכנים, קלימט גיבש סגנון פרובוקטיבי וארוטי ואמילי יצרה שמלות שנלבשו ללא מחוך ונתלו באופן רופף מהכתפיים עם שרוולים נוחים ורחבים, אשר הושפעו מהתנועה הפמיניסטית שהציעה סגנון מעשי ונוח יותר, אך גם בהשראת הבוהמה של קלימט. קלימט גם יצר לצידה, בשבילה ולהיפך. קלימט ופלוג’ה סיפקו השראה הדדית, האופנה שלה זכתה לחשיפה בזכות הציורים הארוטיים, הפרובוקטיביים וסגנון הציור יוצא הדופן של קלימט ופלוג’ה פתחה עבורו את עולם האופנה. ה”שמלות הרפורמטיביות” שלה נשאו את רוח החופש, מעוטרות בעיגולים, משולשים, אליפסות וקישוטים גיאומטריים עזי צבע אחרים. היא חשבה שאופנה משוחררת תוביל לחשיבה חופשית. מעצבים מתנועת ה- Secession (אחות לאר נובו), שקלימט היה ממייסדיה, התלבשו בבגדי אטלייה “Schwestern Flöge” שהפכה למקום המפגש שלהם. לקוחותיו של גוסטב קלימט הפכו ללקוחותיה של אמילי, נשים ממשפחות עילית יהודיות הזמינו את הדיוקנאות שלהן מגוסטב קלימט והצטלמו בשמלות של פלוג’ה. אפשר לראות כמעט את אותם דפוסים ורעיונות גם על שמלותיה וגם בציוריו.
אבל השמלות לא נמכרו, הן היו מהפכניות מדי והקדימו את זמנן, בעוד שמלותיה הקונבנציונאליות ממשיכות להימכר לנשות העלית הווינאיות. קלימט צייר את דמויותיו לבושות בבגדיה של בת זוגתו, כדי לפרסם ולעזור לה למכור אותן ומאחר והרבה לצייר את נשות החברה הגבוהה, הוא הפנה אותן כלקוחות לאמילי. אבל קלימט נפטר בטרם עת משבץ, בגיל 56, ב -1918.  מילותיו האחרונות היו “קראו לאמילי”.
אמילי לא זכתה להנות מההצלחה לה זכתה האופנה שלה, הרבה שנים מאוחר יותר בציוריו של קלימט. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובעקבות הפלישה הנאצית לאוסטריה, נאלצה אמילי לסגור את הסלון שלה. היא המשיכה לעבוד בביתה, אך שריפה פרצה בבניין וכילתה את כל אשר היה לה לצד עבודותיו של גוסטב קלימט, אשר את מחצית עזבונו היא ירשה במותו. בגיל 77, היא נפטרה אחר הצהריים במאי 1952, אנונימית למדי.
בשנת 2006 “האישה בזהב” האייקוני של קלימט, נמכר בניו יורק במחיר שיא של 135 מיליון דולר.

קראו גם:
המוזה של פיקאסו

היכן מומלץ לראות יצירות של גוסטב קלימט:
ניו יורק, ניו יורק, ארה”ב – מוזיאון Neue Galerie המוקדש לאמנות גרמנית ואוסטרית ברחוב 86 והשדרה החמישית, עם דיוקנו המפורסם של קלימט “האישה בזהב”.
במוזיאון לאופולד Leopold Museum, בווינה, אוסטריה, עם יצירות מופת של קלימט, כגון “מוות וחיים” (1906–1916) ו-Attersee (1900), לצד אוסף של כ -100 רישומים.
בניין Art nouveau Secession building בווינה, אוסטריה, שהוקם בשנת 1897 כמניפסט ארכיטקטוני של קבוצת Secession של וינה, עם ציור של קלימט באורך 34 מטר מתאר את הסימפוניה התשיעית של בטהובן.
ארמון בלוודר Belvedere בווינה, אוסטריה, ארמון הבארוק עם האוסף הגדול בעולם של ציורי השמן של קלימט, הכוללים את יהודית (1901) ואת היצירה המפורסמת ביותר שלו, הנשיקה (1907–1908).

Attersee