הצלם Jason Eskenazi טייל ברחבי רוסיה, לפני ואחרי נפילת ברית המועצות ויצר ספר צילום מדהים, שמהדהד את המבנה הקלאסי של סיפורי אגדות אפלים.
הספר נפתח בדמותה של אישה המשקיפה על מוסקבה מחלון גבוה במלון, גבה עירום, מופנה אל המצלמה. “היא הגיבורה בסיפור הזה”, כותב הצלם “היא משתנה לנשים שונות לאורך הספר.” היא תופיע שוב כבלרינה, אם בוכה, בת של איכר.
בתמונה השנייה בארץ הפלאות, פנים חדר בית חולים, שבו יונה יושבת על מעקה של מיטת תינוק. האור רך מבעד לווילונות. “הציפור היא סימן למה שעתיד לבוא”, אומר הצלם, המבשר על העתיד טרגי.
עם הפתיחה האניגמטית הזו, ארץ הפלאות נולדת.
הצלם נחת במוסקבה לראשונה בקיץ החם והלח של 1991, חצי שנה לפני קריסת ברית המועצות. כמי שגדל בקווינס ומתגורר כיום בטורקיה, הוא הכיר את רוסיה דרך אמנות וספרות וסיקור המלחמה הקרה בעיתונים. מסוקרן מהעולם הלא מוכר שתואר בתקשורת, החל לשוטט במדינה. “מוסקבה נראתה לי כמקום שטבעי ללכת ולראות בעצמי מה נמצא בצד השני של הווילון האדום.”
בהתהוותה של ארץ הפלאות מצא את עצמו הצלם “מחקה באופן לא מודע את המבנים הקלאסיים של האגדות”, במיוחד את אגדות רוסין. הוא ממשיך והסביר כי, “ברוב האגדות, ההורה או הדמות האימהית נפטרים והילד נותר לגלות בכוחות עצמו את סכנות העולם ולהתבגר. ראיתי את קריסת ברית המועצות באופן דומה.”
הצלם משחק עם מבנה סיפורי ראשוני זה על ידי חלוקת ספרו לשלושה פרקים: תזה, אנטיתזה, סינתזה. הפרק הראשון מבטא מושגים רחבים של קומוניזם אידיאליסטי ועל החלום. בפרק זה אנו רואים חצוצרות, ריקודים, שתייה, שינה בשדות, גברים צעירים ללא חולצה מתאמנים בפארק, סוס מתגלגל לו על גבו גבוה בהרים.
בפרק השני, מצב הרוח משתנה כאשר הצלם מושך את ההינומה של ברית המועצות הקומוניסטית ומתחיל לחשוף מציאות אחרת: נערה צעירה עומדת ליד ראש הפרה הכרות ששוכב בעגלה; אדם שלובש חולצה ממותגת ביטלס, עומד מול ארבע גופות מתות על הקרקע; יריעות עם כתמי דם בחדר ניתוח של כירורג; כיתה של תלמידים חובשי מסכות גז עומדות להשתתף בתרגיל.
הפרק השלישי הוא הקצר ביותר ואסקנזי נמנע מלהציג שום סינתזה ברורה. “זה מצביע על כך שהחיים הם הצטברות וסינתזה של כל הטוב והרע. אין תשובות, רק שאלות.”
הספר ראשון בטרילוגיית ספרים מאת אסקנזי ואחריה באים “הגן השחור” ו”טרקלין היציאה”. הספר השלישי מסתיים בתמונה של אותו נושא שהוא ראה בחדר במלון ההוא מעל מוסקבה, שלושים שנה לפני כן. “הספר והתמונות היו תמיד במקום קרוב לתודעה. כמו האני הצעיר שלנו, הדימויים והאנשים שמאכלסים את הספר הזה הם כמו חברים ותיקים”, אומר אסכנזי על הקלאסיקה הזו.
