האמנית הבריטית Shantell Martin (1980), ידועה בעיקר בזכות רישומי הקו בשחור-לבן. את יצירותיה הסוחפות בקנה מידה גדול היא יוצרת בפני קהל חי. היא חייה ועובדת בלוס אנג’לס ובניו יורק ולצד תערוכות במוזיאונים וגלריות, היא יוצרת אמנות בפרויקטים מסחריים בינלאומיים, פרטיים וציבוריים כאחד (למשל, פומה, נייקי, ויטרה, מקס מארה, טיפאני, וספה).

האמנות שלה חוקרת נושאים של זהות ואינדיבידואליות. היא אומרת שכאשר מציירים מול קהל שצופה, אין לך זמן להסס ולתכנן, לכן, האישיות שלה באה לידי ביטוי בעבודותיה, בצורה המדויקת והאמיתית ביותר.
לצד עבודתה כאמנית היא גם פילוסופית, מנחה תרבות, מורה, כוריאוגרפית, כותבת שירים, פרפורמרית. “אני מעוניינת לחקור את עצמי, את החוויות שלי, את הסביבה, העבר וההווה שלי במדיומים או בתעשיות שמסקרנות אותי. כאנשים יצירתיים, זו כמעט האחריות שלנו לא להכניס את עצמנו לקופסאות. הייתי מעודדת יוצרים לחקור דיסציפלינות שונות ולהביא את כל האני שלהם בהן ולא לראות בהן מגבלות אלא הזדמנויות”, היא מסבירה.
כשהיא נשאלת מדוע היא בוחרת לעבוד רק עם הצבע השחור, היא עונה “אין היעדר מוחלט של צבע בעבודה שלי, אפשר לראות עבודות שלי עם הרבה צבע, אבל צריך לחפש קצת יותר כדי למצוא כאלה. עם זאת, אני מאמינה שיש משהו סופר משכנע בעבודה בשחור ולבן. כשאתה עובד עם הרבה צבע, המוח שלנו אומר לנו איך לראות את הצבע ובאיזה סדר לראות את הצבע. אבל כשאתה עובד בשחור לבן, זה לא כך. אינך מסוגלת להסתתר בשחור-לבן. כשאת יוצרת קו שחור, את יכולה לראות כל טעות, כל היסוס וחוסר ביטחון בקו הזה ואני אוהבת את העומק של משהו כל כך פשוט שאומר כל כך הרבה על האדם שיצר אותו”.
למרות האמצעי הפשוט של ציור קוי נקי בשחור-לבן, היא מצליחה ליצור חוויה חובקת, מהדהדת ומושכת עין ולב. בתערוכה במוזיאון האמנות של דנבר ב-2019, למשל, היא הציגה את רישומי השחור-לבן המפורסמים שלה, מקושקשים על קירות המוזיאון, רצפות ותקרות בכל רחבי הבניין.

היא אומרת “אני אישה מוזרה, דו-גזעית, מרקע של מעמד הפועלים. במציאות אני לא צריכה להיות איפה שאני נמצאת. מה שאני עושה הוא סוג של אקטיביזם ואפשר לומר מרד במגבלות החברתיות המוטלות על עצמי ועל אחרים”. מרטין גדלה בדרום מזרח לונדון, ב- Thamesmead, שכונה שנבנתה בסוף שנות ה-60 כדי לפתור חוסר דיור, מקום למגורים משותפים של אנשים מגזעים שונים ומעמד כלכלי. “אבל זה לא ממש עבד”, היא נזכרת “זה בסופו של דבר היה מקום לבן בעיקר ממעמד הפועלים. להיות בן תערובת פירושו להיות מבולבל. לא נראיתי כמו אף אחד מסביבי בבית הספר, בביתי, מחוץ לבית הספר, מה שתרם לכך שהפכתי לאמנית. אם את נראית כמו כולם מסביבך, יש יותר לחץ להשתלב. אבל אם את שונה, ניתן לך דרכון להיות האדם השונה. אבל אמנות לא הייתה סביבי, לא היו גלריות ולא מוזיאונים, לא הכרתי שום אמן ולא ידעתי שזו יכולה להיות קריירה. עשיתי אמנות באופן אימפולסיבי. נכנסתי לזה כי מישהו לימד אותי שאסור לי לעשות את זה. אחד המורים שלי אמר לי ‘אל תגישי מועמדות לבית ספר לאמנות, כי את לא תתקבלי’. בבית הספר לאמנות גיליתי שמה שאני עושה באופן טבעי, הוא בעצם אמנות. כולנו ייחודיים במה שאנחנו מסוגלים לתת לעולם. אנחנו צריכים לגלות מה זה, ואנחנו צריכים לעבוד על זה”.