כשהאדריכלית ג’ויס אורון מדברת, אי אפשר לא להיווכח באהבה שהיא רוחשת לעיסוקה באדריכלות, תחום מקצועי, שלמעשה, בחר בה: בשנתיים האחרונות של התיכון, כשעברה אבחוני התאמה כחלק מהמסלול המקצועי של לימודיה, התוצאה הייתה חד משמעית והצביעה על אדריכלות כתחום העיסוק שמתאים לה ביותר. “בנקודה הזו כבר התאהבתי ברעיון, ומאז, כמו שאומרים, הכול היסטוריה. למדתי במגמת מכינה של אדריכלות והמשך הדרך היה ברור לי”.
אורון היא ילידת ארה”ב, שמגיל שש ועד עלייתה לארץ ב 1972- , גדלה באורוגוואי. כשהמצב באורוגוואי הפך רגיש בעקבות מעבר לשלטון דיקטטורי שגרר גל של תנועות מחאה ובראשן הטופמרוס, הארגון לשחרור לאומי, היא עלתה לישראל. אורון, שנושא הלימודים כבר היה “סגור” מבחינתה, נרשמה ללימודי אדריכלות בטכניון. עם סיומם, היא מספרת “התחלתי לעבוד במשרד האדריכלים התל אביבי לופנפלד-גמרמן שפעל עד שנות התשעים והעבודה שם השפיעה עלי והתוותה את הבחירה שלי לעסוק במבני ציבור וקהילה. המשרד התמחה בתכנון מוסדות חינוך, ציבור וספורט, כך שמלכתחילה קני המידה שפגשתי בתחילת דרכי היו שונים מאלו של בנייה פרטית, ומצאתי את עצמי נמשכת לתכנון פרויקטים מסוג זה ובסדר גודל כזה”.

בית הצופים ״שבט און״ וצמד גנים בקרית אונו. אדריכלים אחראים איתי בלינקוב, דני בן עמרם, אופיר צרפתי. שנה 2017-2013. צילום: רן ארדה

משרד משלה
אחרי שבע שנים כאדריכלית שכירה הרגישה אורון שהיא רוצה להתקדם הלאה ובשנת 1985 פתחה משרד עצמאי משלה, כשבכוונתה לממש את משיכתה לפרויקטים ציבוריים. “מטבע הדברים, בתחילת הדרך קיבלתי כל עבודה שהגיעה למשרד. תכננתי גם פרויקטים קטנטנים ופה ושם גם בתים פרטיים, אבל היה לי ברור שהנטייה האמיתית שלי היא למבנים כמו בתי ספר, מבני ציבור וקהילה וכדומה. לשיטתי, יש בהם הרבה יותר מקום לביטוי עיצובי. זה כמו ליצור פסל גדול, וגם המשמעות שלהם בהיבט של נוכחות בסביבה ובהיבט שהם משרתים קהל גדול משכה אותי. אחרי לא מעט ראיונות הפרויקט הראשון שקיבלתי היה חידוש עיצובו של תיאטרון ע”ש אורי אליאב באשקלון, שתוכנן בשנות השבעים ע”י האדריכלים דוד ואילנה נדלר. השיעור שלמדתי מאותו פרויקט ראשון, ומפרויקטים שהגיעו אחריו, היה שפרויקטים של בנייה ציבורית בד”כ לא באים עם תקציבים גדולים. עם זאת, ההבנה שזאת המציאות, הלא מרנינה יש לומר, הייתה לדידי דווקא ‘בעיה שהפכה להזדמנות’ בהיבט המקצועי. הבנתי שאת האיכות האדריכלית אצטרך לייצר ללא משאבים נדיבים, אלא באמצעות פיתוח שפת תכנון עם מאפיינים צורניים ואסתטיים שיכולים לחולל ‘דרמה’. כך לדוגמה, קירות שמהלכם ‘מתפתח’, משנה מופע, חודר ופורץ אל ומתוך המבנה; צורות גאומטריות נקיות שמשתלבות זו עם זו; שילוב של חומרים מקומיים כבדים כמו אבן עם חומרים קלים ועכשוויים יותר כמו זכוכית ואלומיניום; ושימוש בגריד של קורות ועמודים להשגת צל נדרש. עם הזמן התחדדה גם הרגישות שלי לטופוגרפיה, ולא מעט מהתכנונים נולדו כתוצר יצירתי של התמודדות עם אילוצים פרוגראמתיים וטופוגרפיים”.

ספרייה קהילתית גבעת אולגה, 2015-2014

פורטפוליו
גוף העבודות של אורון עשיר ומגוון, מקיף מבני ציבור ובריאות, מתנ”סים ומוסדות תרבות, מבני ציבור בתכנון עירוני, בתי מגורים, ומוסדות חינוך וספורט. עם השנים, היא מספרת, המשיכה הראשונית שלה לתחום שבחרה לא דהתה כהוא זה “כל פרויקט כזה מציב אתגר משלו, והבדלי הייעוד מחייבים ללמוד מטריות שונות. ישיבות או מקוואות לדוגמה, לא ממש שייכים לעולם התוכן שאני חיה בו, כך שתכנון פרויקטים מסוגם, כמו למשל הישיבות שתכנן המשרד באלקנה, או ישיבת אורות יהודה באפרת ונוספות, נשען במידה רבה על הפרוגראמות והיה כרוך בהרבה למידה. אני אוהבת את הלמידה הזאת, כי היא תמיד מאתגרת מחדש ומעשירה את יריעת הידע”.

מתחם שדרת התקוות, גני תקווה 2002. צילום: רן ארדה

אשה אדריכלית
מבין קשת הפרויקטים המגוונת שנכללת ברזומה שלה, אורון מציינת שניים שהיו עבורה משמעותיים במיוחד, הן בהיבט התכנוני והן בהיבט האישי והמקצועי. האחד הוא פרויקט תכנונו של מרכז ויצ”ו ע”ש גבי מוד-בוטלו, בגבעתיים והשני הוא מתחם שדרת התקווה בגני תקווה, שבשנת 2013 זכה בפרס פרויקט השנה בתחרות של האיחוד האירופי “פרויקט שדרת התקווה, ‘הגיע’ למשרד בעקבות תחביב הציור שלי, אחרי שכתבה אודותיי התפרסמה במגזין מכירה פומבית וראש המועצה דאז קרא אותה והתרשם. הפרויקט, שזורם לאורך היישוב, קושר את שכונותיו באמצעות שדרת פארקים וכיכרות, שמשלבת מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים המוגדרים באמצעות עצים, לצד מקצב של כיכרות בעלות מאפיינים שונים, כנקודות מפגש המייצרות עניין משתנה. תכנון מרכז ויצ”ו בגבעתיים, היה, לדברי אורון, סוג של חוויה מכוננת במישור האישי “תהיות על מקומה של האישה ככלל, ובאדריכלות בפרט, כיכבו במחשבות שלי כבר כאדריכלית מתחילה ואם צעירה, שנדרשה לחלק את חייה בין בניית קריירה לבין אימהות, משפחה ובית. מתוך כך הרעיון שאני כאישה אתכנן מבנה שהוא בבעלות של נשים ונועד לשרת נשים קסם לי, ויום אחד ב 1998- פשוט נכנסתי לויצ”ו, הצגתי את עצמי ואמרתי שאני רוצה לעבוד איתם. בתכנון המבנה ניסיתי להביע באופן מטפורי הבחנה בין נשות קריירה לבין נשים שבוחרות בביתיות, ותרגמתי את הקונפליקט, שקינן בתוכי, באמצעות שילוב בין קווים ישרים, גבוהים ואיתנים לבין קווים מעוגלים-רכים. הניגוד בין הקווים, כמו גם ניגודים נוספים שיצרתי בין צבעים וחומרים, חוברים במבנה לאסתטיקה פיסולית, שמבחינתי מייצגת את שני הקטבים”. סוגיית האדריכלות הנשית שהעסיקה את אורון הובילה אותה בהמשך לחקור את הנושא באופן מעמיק ואף להרצות עליו במקומות שונים בעולם במסגרת כנסים של ה- UIA וה- UIFA ; איגוד בינלאומי של נשים אדריכליות, בתרגום חופשי, כותרת ההרצאה הייתה בעצם שאלה ‘האם יש אדריכלות נשית?’, שהיא שאלה רבת פנים שמזמינה ומזמנת נקודות מבט מגוונות לכאן ולכאן. היום, אחרי הרבה שעות מחשבה בהן הפכתי והפכתי בנושא ביני לביני, ואחרי שקראתי ובדקתי מחקרים רבים שעסקו בו, אני חושבת שאין חלוקה דיכוטומית בין אדריכלות גברית ונשית. במישור האישי אני מרגישה שהגעתי למקום שנכון לי ושבו רציתי להיות, ומאמינה שבארץ ככלל, מעמדן של נשים אדריכליות הוא איתן ומוערך”.

ביקורת בונה
במהלך השנים, לצד התכנון האדריכלי, שימשה אורון כמנחה אורחת בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ובבי”ס לאדריכלות ע”ש עזריאלי באוניברסיטת תל אביב “אהבתי את המפגשים עם הסטודנטים הצעירים והשתדלתי שהביקורות שלי לא יהיו בוטות ודורסניות, אלא בונות. אני מאמינה שכך ראוי יותר, והמשרד שלי הוא גם משרד מאמן”.
באשר לתכנונים שהיא מבצעת, השלב המועדף עליה הוא “גיבוש הקונספט. לפצח את מכלול הנתונים הפרוגראמתיים והטופוגרפיים כדי לטוות מהם נרטיב מוביל, ולהביא את הרעיון לפאזה ראשונית, שממנה אפשר להתקדם הלאה”. את הפרויקטים שתכננה ותהליכי תכנון שנקשרו אליהם היא אף קיבצה בספר “דרכה של אדריכלית” שראה אור לראשונה בשנת 2009 . מהדורה שנייה הודפסה בשנת 2010 וב-2018- ראתה אור מהדורה שלישית מעודכנת, שכוללת, כפי שמצוין בה, “כשלושים פרויקטים חדשים ומשמעותיים שחיכו לתיעוד ולחשיפה”.
כששואלים את אורון מה דעתה על סצנת התכנון העכשווית והאם יש בה געגוע כלשהו לאיזו תקופה מסוימת, זרם או סגנון מסוימים בדברי ימי האדריכלות, היא משיבה בשלילה “אין בי שום געגוע לאדריכלות העבר. העידן העכשווי והמציאות הגלובלית מזמנים הרבה אפשרויות ודרכים לממש רעיונות חדשניים, וזה מרתק ומזין את התשוקה ליצור עוד ועוד. בחלקת אלוהים הקטנה שלי, אחרי שתכננתי מנעד רחב כל כך של פרויקטים, וגם הגשמתי את השאיפה לתכנן מבני ציבור עם תקציבים גדולים, הייתי שמחה לתכנן משהו שעדיין לא נגעתי בו, כמו בניין שגרירות למשל”.

ישיבת בני עקיבא, אלקנה, שנה 2016-2012. אדריכלים אחראים ג׳ויס אורון, טלי אלמוג, עמית מוזס, דני בן עמרם, אפיר צרפתי

בית ספר יסודי בשכונת אפק, ירוחם. שנה 2017. אדריכלים אחראים אביחי עוזרי, אופיר צרפתי