שש מיליון לבנים

לאחר כנון יחסים דיפלומטים בין גרמניה לישראל (בשנת 1965), שכנה השגרירות הגרמנית לישראל, בבניין מגורים צנוע ברחוב חיסין בתל אביב. רק בסוף שנות השמונים, נרכשו ארבע קומות משרדים בבניין “המגדל” שתוכנן על ידי משרדי, ברחוב דניאל פריש פינת רחוב דובנוב. אל קומות אלה הועברה השגרירות.
השגריר הגרמני באותן השנים, היה דיפלומט ג’ינג’י בשם וילהלם האס, שהתעקש כי השגרירות תעוצב על ידי האדריכל המקומי ולא על ידי אדריכלים גרמנים, כמו שחויב בכל מאות השגרירויות האחרות שבעולם. הוא רצה משרדים “ביתיים”, ככל שניתן. כדור שלישי למשפחות שהוכחדו בשואת יהודי הונגריה ופולין, ראיתי בכך מעין מעשה צדק היסטורי.
ניהול תכנון השגרירות, נעשה עם זאת, “על פי הספר” לתכנון כל שגרירויות גרמניה בעולם. מדי מספר שבועות, הגיעה מבון לתל-אביב משלחת של נציגי משרד החוץ, משרד האוצר, שרותי הביטחון ומשרד ה”בונדסבאודירקציון”, האחראי על בניית מבני הציבור של גרמניה. כולם לבשו חליפות כהות, ניחנו בידע מקצועי מרשים ובעיקר, עבורי, נראו בגיל מתקדם למדי.
שפת הדיונים הייתה אנגלית והעניינים התקדמו כסדרם, זאת עד לאותה פגישה שהתקיימה עם השגריר ועוזרו, לקראת ביקור נוסף של צוות הנציגים מגרמניה. לקראת סוף הדיון, הפתיע כבוד השגריר אותנו בהצעה, שבמקום שנפגוש כל פעם בוועדה המכובדת בתל אביב, נעשה זאת בבון, כך לא נטריח את כולם לבוא לכאן וממנו, כך טען, גם תיחסך טרחת האירוח המיותר שלהם.
אלא שהשגריר האס לא ידע, כמובן, שאני נמנע מלהיכנס לגרמניה וכשאמרתי לו זאת, אף שאל לתומו מדוע. התשובה, שנאמרה על ידי ללא שיהוי כלשהוא, הייתה שיש לי שש מיליון סיבות לכך.
את הדממה שנפלה אז סביב שולחן הישיבות הצנוע, אפשר היה לחתוך בסכין. האדריכלית נילי סימון, שישבה לצדי כמעט התעלפה וכולם בהו בשגריר. הוא הביט בי ישירות, בפנים ללא כל הבעה, אך לא מיהר בתגובתו. כשענה ( באנגלית המצוינת שלו) אמר רק את הדברים הבאים: “אדון גושן, אינני יכול לחשוב על תשובה טובה יותר מזו שנתת לי. אבל לא נדבר יותר על נושא זה מעתה ואילך”.
וכך היה.

להזמנת הספר “לבנים מספרות” מאת אדריכל ערי גושן

שקט מדי

כמי שאינו סובל רעש, מסוג כלשהוא, הייתי מופתע למדי כאשר הסתבר לי שיכול ויקרה שגם שקט מוגזם איננו רצוי דווקא.
את הלקח הזה, הנדיר, כך יש לומר, למדתי כאשר תכננתי בית משרדים גדול ברחוב יהודה הלוי שבתל אביב. למעשה, תוכנן הבניין על ידי אדריכל אחר, עבור קליינט אחר ונרכש על ידי הקליינט שלי רק במהלך בנייתו. זה קרא לי אז על מנת לשדרג את הבניין, שלא מצא חן בעיניו מכמה וכמה סיבות. אחת מהן, כך הסביר לי הקליינט הדקדקן שלי, היא שלדעתו, יש הכרח להגן על המבנה ודייריו טוב יותר מפני רעש הרחוב. שהרי מן הידוע שברחוב יהודה הלוי נוסעים להם גם אוטובוסים ואלו, רחמנא ליצלן, מרעישים כהוגן את העולם כולו ובמיוחד את הבניינים שלידם.
אותו לקוח לא נחה דעתו, עד שהחלפנו את כל חלונות הבניין בחלונות מיוחדים, תוצרת גרמניה, שבהם הותקנה זכוכית בעלת שלש שכבות. הוא כמובן, נשא בכל ההוצאות וכיון שהבניין אף הושכר במהרה בשלמותו לבנק גדול, נראה שהכל בא על מקומו בשלום.
אלא שמייד עם כניסת עובדי הבנק למשרדיהם החדשים, הוזעקתי לשם על מנת לפתור פגם יסודי שנתגלה בו: הבניין, כך הסתבר, היה שקט מדי. בגלל החלונות מבודדי הקול המשוכללים, לא חדר כלל לתוכו הרעש העירוני הרגיל. אותו “HUM” אופייני לאיזורים צפופים, שאנו כה רגילים אליו עד שהוא נעלם מאזנינו. הבניין היה כה שקט בתוכו, עד שכל שיחה ולחישה דמו לצעקה ואי אפשר היה כלל לזהות באיזה חדר לאורך המסדרון מצלצל לו הטלפון.
הרעש, במקרה הזה, שב על כנו, כאשר (בעזרת יועץ אקוסטיקה מדופלם) הותקנה בבניין מערכת רמקולים, שהשמיעה “רעש לבן” במשך כל שעות היממה. כך נוצר אותו רעש רקע שאנו רגילים לו בעיר ופסקו באחת תלונות העובדים על השקט המטריד שבו.
או אז שקטה גם דעתו של הקליינט הקפדן שלי.

להזמנת הספר “לבנים מספרות” מאת אדריכל ערי גושן

המים שעל השולחן

במתחם הקרוי “מנשיה”, בואך יפו, תכנן משרדי שני מגדלי משרדים תאומים: “מגדל שרבט” ו”היכל הסיטי”. על מנת לשלבם בעיצוב, שכבר היה קיים ביתר המבנים הסמוכים, עוצבו החזיתות שלהם עם קירות מסך של אלומיניום צבוע לבן, שבהם שובצה זכוכית כחולה.
ייצור אותם קירות אלומיניום וזכוכית, הופקד בידי מפעל איטלקי, שהיה ממוקם בעיירה קונליאנו שמצפון לוונציה שבאיטליה. לבעלים והמנהל הנמרץ של המפעל, קראו קולומבן.
המבנה הראשון, של האחים שרבט, הושלם ואף החלו באיכלוסו, אלא שכבר בחורף הראשון, עם ירידת הגשמים הרגילים בו, נכנסו מים לתוך הבניין. עסק ביש, לכל הדעות.
מובן שפנינו מייד למפעל, שהמוצר שלו כשל באורח מדאיג ורטוב כל כך ודרשנו כי ישלח מייד מהנדס מטעמם, לבירור הכשל ולמציאת הדרך לתיקונו. אלא שנתקלנו בתשובות מתחמקות, אפילו בנוסח ש”הדבר בלתי אפשרי, שכן חזיתות שכאלו הורכבו כבר במספר בניינים אחרים, ללא כל בעייה”.
משראיתי שאלו פני הדברים, עליתי על הטיסה הקרובה לאיטליה ונסעתי למפעל.
אדון קולומבן, המנהל והבעלים של המפעל, המתין לי בחדר הישיבות הגדול, כשהוא יושב בראש שולחן גדול עוד יותר – שולחן עץ מהגוני מרשים במיוחד, שולחן יפה ואף מצוחצח למשעי.
חילופי הדברים שבינינו הגיעו, עד מהרה, שוב לטענה, כי חדירת המים דרך קירות החזית “איננה אפשרית” וכי למפעל נסיון מוכח המצביע על כך.
אלא שכאן, בנגוד לחילופי הפקסים הנרגזים עד לאותה עת, קם האדריכל (זה אני) ממושבו בקצה השולחן הארוך וצעד לעבר אדון קולומבן שישב בקצהו השני. במהלך דרכי אליו (שארכה לא מעט בשל אורך השולחן), הכנסתי את ידי לכיס הז’קט והוצאתי משם בקבוקון עם מים שהבאתי אתי. את המים שפכתי בשלווה על השולחן שלפני המנהל המכובד.
“אלו מים מתוך הבניין”, הודעתי לו וחזרתי לשבת במקומי.
בטיסה שבה טסתי למחרת חזרה לתל אביב כבר ישב לצידי מהנדס המפעל. הוא נשלח לברר כיצב מצאו להם מים דרך להכנס מבעד לחזיתות הבניין ועוד יותר מכך – להגיע אף לשולחן עץ המהגוני המפואר של בעלי אותו מפעל.

להזמנת הספר “לבנים מספרות” מאת אדריכל ערי גושן