דוגמה יוצאת דופן של הנדסה ילידית, היא הארכיטקטורה המסורתית של אנשי מוסגום או מולווי - קבוצה אתנית מצ'אד וקמרון, אשר סיפקה לתושבים במשך מאות שנים פתרונות חיים פרגמטיים ויפים. אנשיה חיים בעיקר במישורי קמרון, שבהם עץ ואבן נדירים יחסית ולכן מתחמי הדיור שלהם, עשויים מאדמה זמינה מקומית, בנויים בעבודת יד מבוץ מיובש, סכך ומים, כאשר בניית כל מבנה נמשכת כשישה חודשים.
הבתים נקראים מונג’וק Munjuk או טולוק Tolek, בעלי צורה כיפתית וגובהם נע בין שלושה לתשעה מטרים. החלק החיצוני שלהם מעוטר בדפוסים הפוכים בצורת “V” או בחריצים ישרים, המשרתים מטרות מרובות: מדרך רגל לטיפוס לצרכי בנייה ותחזוקה, גם כתמיכה מבנית וגם לניקוז מי הגשמים. נשות הקהילות מפקחות באופן מסורתי על תחזוקת המבנים הללו.
טכניקת הבנייה היא בשכבות של בוץ, הנערמות כלפי מעלה, כדי לבנות את קירות המבנים. כל שכבה נשארת לייבוש לפני הוספת השכבה הבאה, ליציבות וחוזק. לכניסות מעין צורת חור מנעול מערבית, הן צרות בגובה הברכיים ורחבות יותר בגובה הכתפיים, הבתים כוללים גם פתח קטן בחלק העליון, המאפשר זרימת אוויר.
מתחם מוסגום מסורתי כולל חמישה מבנים – אחד לראש הבית, שניים לבני המשפחה, אחד מיועד למטבח ולמחסן מזון ואחד לבעלי חיים.
המודרניזציה השתלטה על שיטות הבנייה הילידיות, אך מבנים ארכיטקטוניים כאלה נמצאים עדיין בחלקים שונים של אפריקה, מהסאהל ועד אזורי המשווה.
