תושבים לצד מבקרים לרוב לעגו למבנים שתכנן וכינו אותם בתיאורים ציוריים, כמו “נראה כמו תפוח גדול קבור באדמה ולצדו שתי קלמנטינות”. הבתים של גוף לא היו למינימליסטים.
גוף נולד בקנזס הכפרית ובילה את רוב חייו באוקלהומה. אביו התלהב מכישרון הציור שלו ועזר לבנו להתקבל כחניך במשרד האדריכלות Rush, Endacott & Rush, בגיל 12. בעתיד הוא הפך ליו”ר הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת אוקלהומה ותכנן מאות מבנים, אך המורשת שלו התפוגגה. הבניינים שלו, שלעתים קרובות היו לא שגרתיים, היו גם לא מעשיים, למעשה הם היו הרבה יותר תרגיל בפילוסופיה מאשר תכנון פרקטי לביצוע.
הוא נפטר ב-1983 ולמרות שזכה לשבחים מפרנק לויד רייט, גוף היה פשוט מוזר מדי עבור קהילת האדריכלים. היחסים בין רייט לגוף היו יחסים מתמיהים, כשרייט אכן היה מעריץ, חבר ומנטור לגוף הלא מקובל. רייט היה התומך היחיד שלו, שתמיד דחף אותו ללכת עוד קילומטר ולמעשה להימנע לחלוטין מלימודי אדריכלות רשמיים. רייט ראה בגוף את אחד האדריכלים האמריקאים היצירתיים הבודדים (הממסד לא היה חביב עליו כל כך).
שני הגברים יצרו קשר לראשונה כאשר גוף הנער, ילד פלא בן 12 שנולד בעיר קנזס הקטנה, כתב לאדריכל המפורסם, שהיה מבוגר ממנו ב-37 שנה ושאל אם עליו ללמוד ולקבל תואר בכדי לעסוק באדריכלות. רייט הזהיר אותו וענה כי אם יעשה כן הוא עלול “לאבד את גוף”. גוף שמע לעצתו. עד גיל 15 הבית הראשון שתכנן כבר היה בבניה ועד גיל 21 הוא תכנן את כנסיית המתודיסטים בשדרת בוסטון במרכז העיר טולסה, יצירת מופת ארט דקו-גותית.

כשמדברים על הארכיטקטורה של המערב התיכון האמריקאי, מדברים כמובן, על פרנק לויד רייט האוטוקרטי והאלגנטי והבתים שלו שבאו להגדיר את המודרניזם האורגני ולהגדיר מחדש את הקשר בין סביבה למגורים. אפשר להזכיר גם את המנטור של רייט, לואי סאליבן, שנחשב לאבי האדריכלות המודרנית ושהטביע את הביטוי “צורה שעוקבת אחר תפקוד”.
עבור כל מי שחי במערב התיכון, בין הקונפורמיות הפרברית והמדשאות הירוקות המסודרות, זה לא רגיל שאדריכל לא שגרתי כמו גוף מגיע משם, למשרות, שאחרי הכל, זה האזור שממנו באו מארק טוויין, וולט דיסני, ריצ’רד פריור, פ ‘סקוט פיצג’רלד. גוף יכול היה לעבוד רק רחוק מחופי האליטה התרבותית, במקום בו אנשים אינם כבולים לאילוצי החלל, האופנה, המסורת, ההיסטוריה או אפילו הטעם הטוב המקובל.
גוף יצר סביבות מגורים שהיו ייחודיות לכל לקוח והעדיף גיאומטריות דרמטיות, בתיו היו כדוריים, משולשים, מתומנים, מפותלים, גליליים. תוכנית הקומה הפתוחה שלו הייתה גם לא שגרתית וכך גם הצבעים שבהם השתמש. אפשר לומר כיום שהקדים את זמנו בתכנון ארכיטקטורה בת קיימא, כשמיחזר מוצרים המוניים ושיבץ בבתים פריטים יומיומיים כאמנות דקורטיבית.
במהלך 66 שנות קריירה, גוף תכנן למעלה מ -500 פרויקטים עבור אנשים מכל שכבות האוכלוסייה.”הבתים שתכנן הם סמלים של אקסצנטריות וגם של מודרניזם מובהק”, כתבה מבקרת האדריכלות של עיתון טיימס “אז למה הוא נשכח? בעידן המינימליזם המאופק שלנו, כאשר האדריכלות היא כמעט תמיד פריבילגיה של עשירים, יכול להיות שגוף, עם הייחודיות האסתטית והזיקה שלו ללקוחות מהמעמד הבינוני (מורים, חקלאים, אנשי מכירות, מו”לים בעיתונים קטנים), לא הוערך מספיק. הבתים שלו נועזים ולמרות שהם מכונים נדושים, יש בהם חום”.
את הטעם הלא אופנתי שלו בקישוט אנשים כינו “זבל” ו”קיטש”. הוא היה אדיש למיתוג ולפרסום מקצועי שלו כאדריכל. הוא עבד רחוק מכל האדריכלים “המגניבים” של אותה תקופה. בתיו ביטאו את שורשיהם הצנועים של לקוחותיו ללא התנשאות (גם הם היו שורשיו) או קלישאות. עבודתו מראה לנו את מה שכולנו יודעים מאז ומעולם: רדיקליות יצירתית צומחת במקומות שהם חסרי כל.
הטרגדיה היא שרבות מיצירות המופת שלו נהרסו. אחד האבדנים הגדולים ביותר היה בית “באבינגר” משנת 1955, שנראה כמו ספינת פיראטים שצנחה לאוקלהומה הכפרית. “הבית הזה מתחיל שוב ושוב,” אמר עליו גוף, “גרטרוד שטיין מדברת על התחושה של לא להיות בעבר, בהווה או בעתיד, אלא ב’הווה הרציף’. חשבתי במונחים האלה”.
בית מגורים שלו הקיים עד היום, הוא “בית פורד” הידוע. “אם אתה חושש להיות שונה”, אמר סידני רובינסון, האדריכל וההיסטוריון שקנה ​​את בית פורד בשנת 1986 “אז הבית הזה יהיה עבורך מקום מאוד מטריד ומפחיד.”