בניין המחלקה לאמנות וארכיטקטורה בייל

הדוקטרינה הזו קרסה מיד עם אותו גיליון שהציג את בניין המחלקה לאמנות וארכיטקטורה בייל, שעוצב על-ידי ראש המחלקה לארכיטקטורה שם, פול רודולף. הבניין הוצג בזווית שהעניקה לו מבט מונומנטלי כשפרצופו של רודולף מודבק בפשטות על פני המבנה הברוטליסטי, שעורר תגובות נלהבות וזועמות באוניברסיטה הנחשבת בקונטיקט. רודולף הוצג כאוטר-סלב לכל דבר. הארכיטקט היה במרכז העניינים.

אותו מבנה שזכה לשבחים ופרסים, העיר מלכתחילה גם את שונאיו ומבקריו. כמו ראסקין, שהיה נחוש כל כך לתקוף את וויסלר בביקורת ארסית ומעליבה על הנוקטורן בשחור וזהב, כמו הקהל שיצא מגדרו בפרימיירה של “פולחן האביב”, כמו טהרני מוזיקת הפולק שקנו כרטיסים רק כדי לצעוק בוז לבוב דילן, שהפנה את גבו ל-falk האקוסטי לטובת רוק’נ’רול מחושמל, כך גם הבניין של רודולף הוא סמל ליצירת אמנות שעוררה זעם עצום בקרב אלה שלא הבינו אותה ועשו מאמצים מעוררי השתאות בשביל לפגוע בה. ב-1969, הבניין שכבר לפני כן חטף נאצות בדמות הערות מעליבות כמו “ידוע לכולם כי הלקוח הוא הארכיטקט והארכיטקט הוא הלקוח”, ניזוק באופן משמעותי בעקבות שריפה שעד היום לא יודע כיצד הוצתה, אבל ההשערות כי אלה היו סטודנטים אנטי ממסדיים שבזו לאופי הסמכותני של הבניין.

חתך פרספקטיבי למחלקה לאמנות וארכיטקטורה בייל, מתוך התערוכה (Prints and Photographs Division, Library of Congress)

רק מלקרוא את הדברים הללו זה נדמה אירוני. ארכיטקט אמריקני בארץ האפשרויות, מתכנן מבנים לפי חזונו העיקש ומסרב להתפשר על עקרונותיו, כשהוא הופך מוקצה בשל המבנים שלו שהואשמו בייצוג של סמכותנות אגרסיבית. שנים עברו והנה לאחרונה הסתיימה תצוגתה של תערוכת רטרוספקטיבה של פול רודולף, בשם “חלל חומרי” במוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק. זו הפעם השנייה שישנה תערוכת רטרוספקטיבה של ארכיטקט בגדול המוזיאונים וזו בחירה מפתיעה ביותר לשים את רודולף כמוקד תשומת הלב. שכן מדובר באחת מן הדמויות הטרגיות של הארכיטקטורה האמריקאית. ארכיטקט מוכשר שהיה עילוי בזמן לימודיו כשזוהה על-ידח מורו האייקוני, מייסד הבאוהאוס וולטר גרופיוס כ”תלמידו המבריק ביותר”.

רודולף היה אינדיבידואל בכל רמ”ח איבריו כשזה נגע לערכיו וגישתו האינטלקטואלית. ערכים שעלו לו ביוקר. הארכיטקט שכוכבו זהר עם תחילת הקריירה שלו בעיר החוף סרסוטה, בו היה אחד ממייסדי האסכולה שנשאה את שמה עד למי שייבא את הברוטליזם לדוד סם. צעד שנתקל בהתנגדות מצד האמריקאים, שלא הורגלו למונומנטים הפיסוליים מבטון חשוף. כוכבו דעך עם הזמן שלא היה קשוב לערכיו הרומנטיים-עתידניים של רודולף, בעוד ונטורי, סקוט בראון ושאר הפוסט מודרניסטיים, הביאו את הבשורה ששטפה את לאס וגאס והלאה, בעוד רודולף נשאר מאחור, כשנותר מעין מוקצה. לא שזה היה זר לו, מאחר וחייו היו קשים בשל היותו הומוסקסואל בארון, פרויקטים מודרניסטיים בארץ שידועה בעיקר בשל קהל המנוכר מערכים אירופאיים רק הוסיפו לקשיים.

חתך פרספקטיבי של הצעת התכנון של מנהטן התחתית, מתוך התערוכה (Prints and Photographs Division, Library of Congress)

מצד שני, מדובר בארכיטקט בעל רעיונות מגלומניים שהחזון האורבני שלו בשביל מנהטן התחתית מזכירה לא מעט את תוכנית “העיר הקורנת” האקסצנטרית של לה קורבוזיה. במהלך שתוכנן ברצינות רבה על מנת ליצור מרחב אורבני חדש שרודולף ראה כזה שיגאל את האזור העמוס מבעיית הפקקים והרעשים, אך באותה מידה היה הופך את המקום האייקוני למונומנט פוטוריסטי שחורג מקנה מידה אנושי, ובו בזמן גם כזה שעלול לחסל את סצנות האמנות והרוח שפרחו במנהטן תחתית (רק להזכיר מדובר באותו מקום שגריניץ’ ווילג’ הוציאה את מיטב אמני יוצריה באותה תקופה).

פול רודולף

כך שרודולף הוא דמות מסקרנת בעלת סתירות. ארכיטקט שפעל מתוך רגישות פואטית, שתפקד כאורבניסט ששאף לברוא מרחב עירוני ייחודי ויעיל. ארכיטקט שלא היה מאוהב ברעיונותיו למען הוצאתם בלבד, אך בכל זאת אחד שהיה מחויב לערכיו, למרות שאלו עיוורו אותו מבחינת היחס לפרופורציות אנושיות והתחשבות בקריטריונים פונקציונליים. כמה ממבניו הפכו להיות למורשת אדריכלית אדירה, אך רבים מהם לא התיישנו במרחב ולמרבה הצער נפלו קורבן לתוכניות של עיריות שהוציאו לפועל את הריסתם.

המכון הטכנולוגי במסצ’וסטס, כיום ידוע כ-umass dartmoth. קרדיט The Estate of Paul Rudolph, The Paul Rudolph Institute for Modern Architecture

ארכיטקט שהתעלה מעבר האופנה של סובביו בניסיון מוצלח לדחות את הקוביות הלבנות של הסגנון הבינלאומי שהפכו לנישה עד קלישאה, אך גישתו הבלתי מתפשרת והבאתו את הסגנון האירופאי-מודרניסטי מאוחר אל ארצו עלו לו במהלך רגעים בקריירה שלו. כל אלה לא באמת מוצגים לנו באותה תערוכה שאצר אברהם תומפסון, שהצטרף לסגל המט ב-2020, כשהוא אחראי על אצירת תערוכות הארכיטקטורה המודרנית, עיצוב והאמנויות הקישוטיות. האמרה האחרונה לא בהכרח מוקיעה את התערוכה, מאחר ויש לה תפקיד חשוב בהצגת אחד המוחות הייחודיים בארכיטקטורה המודרנית והאמריקאית בפרט לקהל הרחב, שלא מורגל לגאונים מודרניסטיים שיוצאים מדוד סם כשאולי עולים להם שמות כמו פרנק לויד רייט או לואי קאהן.

איור של החלל הפנימי של הקפלה של מכון טסקיגי באלבמה, מתוך התערוכה
(Prints and Photographs Division, Library of Congress)

התערוכה התמקדה בעיקר בתרשימיו ואיוריו הבלתי ניתנים לתפיסה של רודולף, שעבד בתקופה ללא תוכנות מחשב, עם עפרונות וסרגלים בלבד כשחלק מהגדלים של האיורים בגדלים עצומים. בין הרישומים אפשר לראות את החתך הפרספקטיבי המרשים והמפורסם למבנה של ייל (ששמו כבר שונה להיכל רודולף), שאפשר להבין במדינתנו שלנו, שהחתך של כרמי לתחנה המרכזית לא נולד מאפס, החזון שלו למנהטן התחתית מוצג גם הוא כשהאיורים מרגישים כאילו נלקחו מספר מדע בדיוני ומספקים מבט בדיעבד על תוכנית אקסצנטרית שמציגה לקהל הרחב אולי גם שאלה על אחריותו של ארכיטקט מעבר ליכולותיו האסתטיות-עיצוביות.

שער Progressive Architecture מפברואר 1964

בין היתר ישנם גם מודלים של חלק מהבניינים (שחלקם גם לא יצאו לפועל), אוצרות מהארכיונים כמו כתבות במגזיני ארכיטקטורה שמשמשים כמעין קפסולת זמן לתקופה בה מקומו של הארכיטקט היה משמעותי בתרבות הפופולרית ובקהילת האמנות. תצלומים עכשוויים או כאלו מן הארכיון של המבנים הקיימים שהיו מתקיימים לצד האיורים והחתכים היו מסייעים למי שלא מגיע מן הקהילה האדריכלית לתפוס טוב יותר את העוצמה שביצירת המבנים המונומנטליים של רודולף, ובשביל הקהילה האדריכלית, ייתכן ותוכניות קונקרטיות שהיו נלוות לצד האיורים המרשימים היו מספקים מעין הצצה ל”אחורי הקלעים” ותהליך היצירה היה מואר הרבה יותר לסקרנים מבין הארכיטקטים, המבקרים או ההיסטוריונים. למרבה הצער, לא הרבה חומר קיים מהתקופה הראשונה והנהדרת של הווילות השקופות של רודולף מתקופת אסכולת סרסוטה ומודלים בקנה מידה שהיה מבהיר את עניין הגודל של הפרויקטים השאפתניים האלה.

בית ווקר לאירוח

אבל אני קטנוני. אם מסתכלים באופן נרחב, כשמדברים על תערוכת אמנות המוצגת לקהל רחב המשלם כרטיס, יש לשבח את תומפסון שהאיר אור על אחת הדמויות הלא מוערכות בהיסטוריה של הארכיטקטורה. זהו גם חסד מאוחר שנעשה עם רודולף שיותר מדי פעם נראה כמו הדמות החד ממדית והבעייתית של הווארד רורק בספרה הפופולרי של איין ראנד, “כמעין המתגבר” (גבירותיי, רבותיי בואו נודה על האמת, לא רודולף, לא רייט ולא נעליים השפיעו על הדמות הזו. זה היה הרוצח הנאלח ויליאם היקמן), מקבל את הקרדיט המאוחר שלו כארכיטקט יוצר ומשפיע שתפיסותיו היו הומניות וגם אסתטיות. התערוכה שרצה במקביל לאותה תקופה שסרטו העצום של בריידי קורבט “הברוטליסט” הוקרן ברחבי העולם, מעניקה לברוטליסטים ולרודולף ספציפית את הכבוד שמגיע לו.

מחשבה שעולה בעקבות התערוכה היא אולי וייתכן כי יש עניין באצירת תערוכה בהתבסס על תרשימים ואיורים של ארכיטקטים, מאחר וזהו נושא ייחודי בזכות עצמו שמשיק לאמנות החזותית ויכול להחזיר את הקשר האבוד שהיה לציור וארכיטקטורה לפני זמן רב. מפיראנזי ליו פריס וגם רודולף, זו יכולה להיות מחשבה מסקרנת.

עד אז, התערוכה אמנם הסתיימה, אך הקטלוג שלה זמין לקנייה ויכול לשמש את האספנים או הסקרנים שרוצים להיות עדים ליצירות מילולית פרי ידו של רודולף. בתקווה ואולי איזשהו/י ילד/ה י/תסתקרן ייתכן ואולי כמו שרודולף, ילד של כומר מקנטקי היה. והאיורים הללו שמרגיש שלא ייאמן שהם פרי מוחו וידו של אדם, יגרמו למישהו מהם או מהן להיכנס אל תוך עולמה הרחב של הארכיטקטורה וייתכן ואולי יבוא גם עוד מוח ייחודי וגדול שייגאל את הארכיטקטורה מתוך הבוץ הפוסט מודרני שהיא שרויה בו כבר 50 שנה.

ליעד עיני
סטודנט בבצלאל. עבר מהמחלקה לארכיטקטורה אל המחלקה לתרבות חזותית וחומרית.
מוזיקאי, כותב על מוזיקה, אמנות, ספרות, פילוסופיה, ארכיטקטורה וקולנוע.