השטח שבחר הלקוח הארגנטינאי שהתאהב באיטליה, היה מפחיד – תלול בחדות ומשקיף על הים. אפילו השביל שהוביל אליו, היה מסוכן והלכו בו בנשימה עצורה. אבל חואן היה נלהב ולא הכיר את המונח “אי אפשר”. אנחנו ב-1974, הדמייה ראשונה הוגשה לו, אבל חואן אינו מרוצה ואינו מסתיר זאת. זה לא הבית שכמהה אליו נפשו. חואן ראה את בית מרטינז שלו, עם הקווים החופשיים של הקירות והסלעים בתוך הבית והוא מתעקש. האתר דרמטי, אין ספק והוא רוצה בית דרמטי.

בקוסטה פרדיסו של אז, 1977, היו מעט מעצבים ורק חברת בנייה אחת, שלא הייתה מהעיר ולא היו לה מהלכים בעירייה שאליה היא השתייכה, אשר המהנדס שלה היה חששן. לבסוף הצורות נולדות, עוקבות אחר הצורות הטבעיות של הסביבה, של הטיפוגרפיה. בתהליך של שנתיים, הבניין נולד צמוד, כמעט תקוע במדרון, כך שכשמגיעים אליו מלמעלה, ניתן לראות רק את הגג שלו.

לפוניס האנגלי, הייתה חיבה עמוקה לתרבות האיטלקית. האדריכלות שלו הייתה ספרטנית ורומנטית כאחד והוא שאב השראה מציירים שהיו פיגורטיבים ומופשטים כאחד, כמו סזאן ופול קליי. בגיל 30 הוא הגיע לאזור Palau, הכולל את Punta Sardegna, Capo d’Orso וארכיפלג Maddalena. הוא תכנן שם בתים שיציעו אלטרנטיבה ל-Costa Smeralda האופנתי והתיירותי.
לסרדיניה של אותן שנים היה מעט במשותף עם שאר העולם והיא הייתה כמעט נטולת אדריכלות מודרנית. Marco Zanuso ו- Vico Magistretti האיטלקים בנו בתים ספרטניים ליד העיירה Arzachena, Cini Boeri באי לה מדלנה. לעומת זאת, Jacques Couelle, למשל, עבד בקנה מידה גדול יותר בפורטו רוטונדו ובפורטו סרבו. פוניס היה האדריכל היחיד שפעל באזור וחי בפועל בסרדיניה, באותה תקופה והוא חקר אותה כל הזמן כדי להבין אותה ולבנות אותה נכון.
אבל משנות ה-60 ואילך, הגיע למקום זרם תיירים המהופנטים ממי הטורקיז הכחולים ולאורך שפת החוף נבנו כבישים, מרינות, פיאצות, בתים צמודי קרקע, בתים מדורגים, כפרי נופש ומועדוני לילה. פוניס לקח חלק בכל זה. הם עזרו לו להתחבר לשפה הסרדינית – ובמיוחד לסטצו stazzo, בית החווה שנמצא באזור הצפוני של Gallura. הסטצו הוא מבנה ארוך, צר, כמעט חסר חלונות, הממוקם בזהירות בין השדות. יש לו גג משופע והוא גמיש וקל לחלוקה. בהשראתם הוא בנה בתי נופש חסרי יומרות שישתלבו עם הנוף, השטח והאקלים. הוא היה בוחר תמיד את הנוף היפה ביותר, הקרוב ביותר לסלעים, הנועז ביותר. מלבד בסרדיניה, פוניס תכנן עוד בתים על הים בפוליה, קלבריה וטוסקנה.

כדי להגדיר את הבתים שלו, הרי שבמקום לתאר מה שיש לבתים, עדיף לתאר מה אין לבתים, כי זה מה שהופך אותם למה שהם:הם לא עוצבו על שולחן השרטוט אלא בשטח, לא ניתן להגיע אליהם ברכב, אלא ברגל, הם אינם עשויים מחומרים שנלקחו ממקומות אחרים, הלבנים, בטון, חול, אריחים ואבן, הם כולם מקומיים. הבתים הם בני לא יותר מקומה אחת, לפעמים הם אפילו פשוט מדרגות מאוכלסות, אין להם גינה, אבל מוקפים בשיחים והם לא גנריים.

Chiara Cadeddu