העבודות הידועות ביותר שלה, The Live-in-Environment (1971) ו-Wiz Bang Quick City #2 (1972), מציגות את האסתטיקה של אדריכלות המתיחה, העושה שימוש בבדים מתוחים, בעיצוב חופשי ואינטואיטיבי. ההשראה של קאסובה הגיעה אף היא ממבנים אורגניים וצורות מהטבע.

היא חי ועבדה בניו יורק מ-1963 עד 2001 ואז עברה לניו מקסיקו ב-2001. שם בנתה בתים מחומרים כמו יריעות אלומיניום, טיח על רשת מתכת ועץ, מורכבים ליצירת שפה אישית חדשה.
לאחר שהגיעה לארצות הברית ב-1947, קסובה תפסה מקום בהדרגה כאדריכלית, מעצבת ואומנות אוטודידקטית, אחת מקומץ משתתפות בתערוכות האמנות והטכנולוגיה האגדיות כיום. לא בשונה מההתפתחות האמנותית שלה, מכלול העבודות העצום שלה – חלקן מומשות, חלקן נשארו על הנייר כהרהורים ספונטניים יותר – לא נכלל בקלות בתוך קטגוריות מוכרות. הן ממוקמת בין מלאכה למדע, אמנות וארכיטקטורה, שואפת לשפר חיים של החברה בכללותה.

היא החלה דרכה כאמנית, עשתה ניסיונות בניאו-דאדא ומיצב פוסט-מינימליסטי ואז אמרה “אני רוצה שהעבודה שלי לא תהיה עוד ממלאת חלל, אלא מייצרת חלל. מפה עברה למבנים מרחביים עצמאיים, מציגה את כוחו של הקו האורגני וגירוי החושים של הצופה. ניילון מתיחה דו-כיווני נשא אפשרויות אופטיות ומבניות שהאמנית חקרה במיצבים ובהצעות האדריכליות שלה. בד רך, קל משקל וניתן למתיחה, השאיל את עצמו לקימורים ולכתמים נפחיים המתערבלים לצורות אורגניות.

תכונות הבד גם אפשרו לקאסובה לעצב חלל בצורה פיסולית ולהתריס על יסודות ארכיטקטוניים ישנים, לטובת מבנים מגיבים להקשר, הניתנים לפירוק בקלות, שנוצרו ביד במקום. בד רך, קל משקל וניתן לביטל קווים ישרים, פינות של תשעים מעלות ואפילו מישורים – במילים אחרות, לשבש את הארגון ה”רציונלי” של החלל, שלפי קאסובה דיכא בני אדם ובעיקר את החושים. היא האמינה בנחישות בתלות הדדית בין המרחבים שאנו שוכנים בהם, לבין האופן שבו אנו מרגישים. זמן קצר לפני שהעבודה הראשונה שלה התגבשה ב-1971, היא נסעה לאירלנד, שם ביקרה בבתי מגורים מתקופת האבן. “נשארתי בכל אחד מכיפות האבן כדי לקבל את התחושה, לא את המשמעות, של הסביבה הספציפית הזו. התחושה הגיעה כאשר סוף סוף מצאתי ועמדתי במרכזה של אחת – כל החושים שלי התפשטו סביבי באופן שווה והמעגל ואני הפכנו לתלויים הדדיים”, תיארה.

התנסות ממקור ראשון בכוחו של מרחב פיזי להשפיע על הגוף, הובילה לסדרה של הצעות קונקרטיות לשיפור התנאים של אדם או קבוצה. היא הציעה פתרונות לתאגידים “עם דאגה להשלכות חברתיות הנובעות מהזנחה ממושכת של הצרכים האנושיים בחברה הממוכנת שלנו.”
הטבע עבור קאסובה לא היה משהו שיש לאלף, אלא משתף פעולה. עבודותיה שאבו השראה מצמחייה, סלעים ויצורי ים. אבן עם מושבה של צדפים, למשל, יכולה בקלות לעורר רעיון ולהפוך למודל לחזון אדריכלי של מתחם דיור. לאורך השנים, כל זה טיפח גם את ההחלטות האסתטיות שלה וגם את דרך החיים שלה.