אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של בתים עירוניים במלטה, הוא האריחים המעוצבים ברוח המסורת העות’מאנית. זה דווקא עדכון אדריכלי חדש יחסית שהותאם לאזור ואף הוא ייושם רק לפני כ-300 שנה. הן הופכות את רצפות הבתים ליצירות אמנות.

המרפסות של מלטה בהשראת המשרביה הערבית, שנמצאת בבתים אסלאמיים רבים, המאפשרת לאישה להביט החוצה מבלי להיראות על ידי עוברי אורח ברחוב. מסיבה זו, המשרביה היא לרוב חדר קטן המוכנס לקצה הבית, שם היא גם משמשת ליצירת בריזה לאוורור הבית. מרפסות מלטזיות, או gallarija, ממוקמות במפלסים עליונים של בניינים ומוקפות במלואן בעץ וזכוכית.

הדלתות של מלטה נוצרו באופן מסורתי מעץ מלא, עם חלקים מפליז או ברזל, כמו ה-skudett (לוחית מפתח) וה-serratura (חור המנעול). האביזר המקיש על הדלת היה סמל למעמד ועושר ומשפחות הפגישנו את זה שהן מצליחות, באמצעות שימוש במוטיבים בארוקיים אקסטרווגנטיים.

הגגות הייחודיים עשויים מלוחות אבן (xorok tal-qasba), כוללים קשתות (או hnejiet) התומכות בלוחות האבן, עם קורות עץ או ברזל. התקרות גבוהות ברוב הבתים.

בשנות ה-1500 השליטו אבירי סנט ג’ון חוק שחייב את כל הבתים להחזיק בבאר נגישה שתבטיח אספקת מים מתוקים לכל האנשים. החוק הזה שריר גם כיום, למרבית ההפתעה.

הקירות עשויות אבן גיר, אחד ממשאבי הטבע המפורסמים ביותר של מלטה. האבן בגוון הזהב בנתה מקדשים, כנסיות וקפלות מרהיבות במלטה, שם היא לא רק מוסיפה דקדנס לחזית הבניינים, אלא גם יוצרת קירות עבים המתאימים לאקלים של מלטה.