דברי פתיחת טקס הענקת אות העיצוב 2015, עוררו תגובות והדים בעקבותיהם והטקסט המלא מובא כאן – במלאות עשר שנים לאות העיצוב, מספר מילים על העשור האחרון, בעיצוב ואדריכלות בארץ:

אדריכלים ומעצבים כגיבורי תרבות

כששחים בארץ עם אנשים מן הישוב בנושאי תרבות, כשקוראים את מוספי ומדורי התרבות בעיתונות, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה – עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ”תרבות” – הם ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, קולנוע, אמנות. לא אדריכלות ועיצוב. אדריכלות נתפשת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים ביצועיסטים של יזמי נדל”ן ובעלי בתים. כך במקום שבו דורשים מאדריכלים להיות טכנאים וביצועיסטים, הופכים תחומים אלא למשלח יד ולא לאמנות. מעצבי הפנים הם ועדת קישוט של מבוגרים. עיצוב מוצר נתפס בתקשורת כעניין למדורי הצרכנות, לייפסטייל. חדשה על עיצוב מדליק של מסעדת שף ידוע או וילה לאלפיון, תזכה לקדימות, לשטח נרחב ודשן יותר בכרומו צבעוני, על פני ידיעה על אדריכל שזכה בפרס ישראל או תכנן מבנה לציבור. בביקורת בתקשורת על מסעדות חדשות כבר מתייחסים כיום גם לעיצוב שלהן, אבל לרוב עדיין לא נוקבים בשם המעצב, אלא אם כן יש לו ערך שיווקי. העיצוב הוא לא ערך תרבותי בפני עצמו, אלא הוא חלק מלייפסטייל. עיצוב של מוצרי צריכה שאף אחד לא באמת צריך, יזכו מיד לפרסום תקשורתי ואילו עיצוב פורץ דרך של מכשור רפואי, מתקן עזר מהפכני המשפר את איכות הנכים, נתפס כנושא מקצועי שלא מעניין את הקהל הרחב.

כסא גלגלים בעיצוב ופיתוח של חברת נקודה די.אמ. הישראלית

בסוף השנה מסכמים העיתונים בארץ את הישגי השנה בתחומי התרבות ואפילו הבידור, מהם נפקדים הישגי המעצבים והאדריכלים, כאילו לא היו כאלה. במקרה הטוב הם זוכים לביקורת סרקסטית. למבקרי המסעדות לרוב דעות שונות ואפשר לקרוא אצל האחד ביקורת המהללת מסעדה מסוימת, בעוד מבקר אחר מקטרג עליה. לעומתם אצל קומץ עיתונאי האדריכלות שבנמצא, תמימות דעים וכולם ניראה שמאוחדים בדעה שהאדריכלות שלנו גרועה.
האדריכלות נתפסת יותר כעניין כלכלי מאשר תרבותי. על ישראל הבנויה והנבנית מנצחים היום יזמים ובעלי הון, שהאדריכל הוא כלי בידיהם, כדי לדעת לנצל ולמקסם עבורם שטח של בניין ולהעלות את מחירו של כל מטר רבוע. אין לאדריכל ערך מוסף יותר מהמהנדסים, יועצים וקבלנים, ששמם מוצג בשלט החיצוני של הבניין שבבנייה. שלא כמו אמן החתום על עיצוב מונומנט סביבתי כמו פסל חוצות, זהות ושם האדריכל והמעצב חשובים בשוק הנדל”ן הישראלי, רק אם יש להם ערך שיווקי וכוח השפעה על מחיר המ”ר.

המותג אילן פיבקו יחד עם היזמים

תרבות של יזמי נדל”ן

בעולם, שמו של האדריכל נרדף לשמם של בניינים נודעים: את כנסיית סגרדה פמיליה מציינים בנשימה אחת עם שמו של גאודי, ואת כנסיית ROMCHAMP עם לה-קורבוזייה, איש אינו יודע מי היה אדגר קאופמן, בעל הבית של “בית המפל” בפנסילבנייה, אבל כולם יודעים שפרנק לוייד רייט תכנן אותו. ואילו אצלנו כל ילד מכיר את שם היזם שמאחורי הבניין – מגדל שלום מאיר (משה), מגדל אביב (משה), מרכז השלום שמתעקש לכנות עצמו עזריאלי (דוד), דיזינגוף סנטר (אריה פילץ), גן העיר (שלמה אליהו) – אבל כמה יכולים לנקוב בשמו של האדריכל שתכנן אותם? (י. פרלשטיין וגדעון זיו, אמנון ניב ואמנון שוורץ, יסקי-סיון, עטיה ועזריאלי, ישר וטולדו, אלחנני, בהתאמה). כי היזמים הם גיבורי התרבות האמיתיים שלנו, הקהל סקרן יותר לדעת מה בונה יצחק תשובה או האחים גינדי ופחות מה מתכננת עדה כרמי או ברכה חיוטין. בניית הארץ היא רק עסק של נדל”ן. ארוסטרטוס היווני ביקש להתפרסם ולכן שרף את בית המקדש באפסוס, אחד משבעת פלאי עולם. הוא לא טעה במשימתו: את שם האדריכל שהגה אותו פלא אדריכלי איש כבר לא זוכר, אך הפירומן זוכה בתהילת עולם.

מספרים על האורח מגרמניה שחשב שהיכל התרבות התל אביבי קרוי על שמו של הסופר תומס מאן וגילה שהבניין קרוי על שמו של פרידריך מאן. “פרידריך? מה הוא כתב?” התעניין האורח “את הצ’ק”, הסבירו לו המארחים. בכל העולם נוהגים בעלי הון להנציח את שמם ולהטביע אותו במבנה שהקימו ביוזמתם ובכספם, כמו גוגנהיים שבנה את המוזיאון הידוע בעולם ורוקפלר את המרכז שהקים בניו-יורק. העיר תל אביב בחרה כמחוות תודה לקרוא לשדרה היפה בעיר (ואולי בארץ כולה) על שמו של פרנסה, הברון דה-רוטשילד. היו שביקשו להנציח את רעייתם האהובה, כמו הקיסר שאח ג’אן שטרח ובנה במשך 23 שנים טאג’ מאהל שלם לאשתו. אבל רק בישראל יכול היה בעל הון לבקש לקנות תהילת אינסטנט ולהטביע את שמו על מבנה שלא עשה בו דבר, כמו המיליונר עופר על מוזיאון תל אביב.

המפורסמים שאף אחד לא מכיר את עבודותיהם 

למרות כל זאת, בעשור האחרון חל שינוי כלשהו במעמד האדריכל בארץ, חלק מהאדריכלים והמעצבים, במיוחד אלה המעצבים וילות לאלפיון, הצליח להפוך – לא סתם לגיבורי תרבות, אלא לסלבס. בחירת האדריכלים “המשפיעים”, הפכה להיות אצל מגזינים לעיצוב וחברות מסחריות דרך לקדם עסקיהם. אלא שהכבוד הנרכש למעצבים הללו, מבוסס כנראה בעיקר על מידת הפרסום והמוניטין שלהם והקשרים של משרדי יחסי הציבור שלהם. הם מפורסמים בגלל שהם מפורסמים. רבים כבר יודעים כיום מיהם המעצבים והאדריכלים הכי טובים בישראל. אבל כנראה, למיצער, שאף אחד לא מכיר את העבודות של המעצבים הללו.

אדריכל האלפיון עודד חלף, עם ניקול קיידמן

רבים מאלה שידעו לומר שפלוני אלמוני מעצב מוביל, ככל הנראה לא יוכלו לתת אפילו דוגמא אחת של עבודה שלו, שלא לדבר על תיאור סגנון העיצוב שלו, בכדי לנמק את דעתם. כל אחד כבר מכיר את אילן פיבקו, ורובם יתארו אותו – בצדק, כאדריכל ומעצב מוביל, משפיע, נחשב, מצליח, מבוקש, סלבריטאי של ממש ומצד שני אפילו שנוי במחלוקת. רובם הגדול לא מכיר אף עבודה שלו, מעבר למגדל שתכנן על נתיבי האיילון. אם נראה להם למשל, את מרכז הקליטה שפיבקו תכנן לקהילה האתיופית ביבנה, שהיא מהטובות שבעבודותיו, הרי שאף אחד לא ידע לזהות את טביעת היד שלו בה. כך מתפתחת לה תרבות נבובה, המתייחסת לקליפה וממשיכה לשים בצד אדריכלות ועיצוב מצויינים ואיכותיים, צנועים גם במידותיהם וגם בתקציבים העומדים לרשותם.

החיים על פי פיבקו במרומי נתיבי איילון

עמוס עוז של האדריכלות

לאדריכלות בארץ אין עדיין את העמוס עוז, הדוד גרוסמן וגם לא הרם אורן שלה. היא לא תרמה לעולם את הדניאל ברנבויים, אייזק שטרן ויצחק פרלמן שלה. היא אפילו נעדרת מן הטריוויה הישראלית. בכל משאל אקראי ברחוב, ינקבו הנשאלים לפחות עשרה ספרים או סופרים ישראליים ידועים, אבל לא ידעו לציין מבנה אדריכלי או אדריכל ראוי אחד. השיממון הזה בתחומים אלה, לא נושא הבטחה להצמיח בחברה ערכים של יחס לסביבה, לזולת, לקהילה, לדורות הבאים ולא ערכים אסתטיים ואחרים, ודווקא מאלה החסרים לנו כל-כך. השיממון הזה מונע גם מתחומי יצירה אלה להתפתח, שלא כמו מקצועות הרפואה ומשפטים – שם נדרש בעל המקצוע לידע והבנה טכניים מקצועיים, תחומי האדריכלות והעיצוב היצירתיים זקוקים לויכוח מפרה, לביקורת בונה, לשאר רוח, להשראה, לכימיה עם הסביבה, למחיאות כפיים של הקהל.
האנשים שנקבצו כאן באולם סמולארש, בכדי לקבל את אות העיצוב, הם אלה שיקבעו איך יראה בעתיד הנוף העירוני והבנוי של ישראל, איכות החיים בה ופועלם ויצירתם תשפיע על חיינו ועל חיי ילדנו ועתידם. אמנם, כנראה, שהאירוע לא יעורר עניין ציבורי כמו זה שמעוררים שוקי אופנה וירידי אוכל. אך זה הזמן להתכנס ולהראות לחברה הישראלית שיש לה גיבורי תרבות אמיתיים, שהיא יכולה להתגאות בהישגיהם. זה הזמן לטפוח על שכמם ולא על פניהם של המעצבים, שמתייחסים אלינו כלקוחות גם ודווקא בגיל ה-3, להעלות על נס את הבתים והבניינים שתכננו האדריכלים, אשר לא פוגמים בנוף, לא מסתירים לנו את הים, לא מתנשאים תרתי משמע ומסתכלים מגבוה על ביתנו הקט בשכונתנו הותיקה וזוכרים שהם בתל אביב ולא במנהטן, ואפילו נותנים לנו לשמוח ולהתגאות בכך.