העיר Djenne נבנתה בין השנים 800 ל-1250 לספירה והיא שגשגה כמרכז גדול של מסחר, למידה ואיסלאם, שאומץ מתחילת המאה ה-13. העיר (יחד עם העיר התאומה רוחנית, טימבוקטו) מהווה שער מרכזי לכניסתו של האיסלאם, כיום הדת הדומיננטית במערב אפריקה, ליבשת. המסגד הגדול הוא אחד המונומנטים הדתיים הנערצים ביותר באפריקה. הוא נבנה כמעט כולו מלבני בוץ מיובשות בשמש ומצופות חימר, הדוגמה הטובה ביותר ששרדה לסגנון ייחודי של אדריכלות אפריקאית ולארכיטקטורה סודאנו-סהלית במיוחד. כמחווה למעמדו, הוא הוגדר, יחד עם השכונה הקרובה של בתי אדובי נמוכי קומה, כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו (למגינת ליבם של התושבים, שלא אהבו את הסייגים שמנעו מהם לשפץ ולשנות מבנים).
החותמת של אונסק”ו עשויה לעורר ציפיות שהמבנה לא ממש עומד בהם. מורשת מרמזת על גיל עתיק יומין והמסגד, כפי שהוא קיים כעת, אינו עתיק. המסגד המקורי, המתוארך למאה ה-13 או ה-14, היה כבר חורבה על פי עדותו של חוקר צרפתי שדיווח שראה אותו ב-1828 ולאחר מכן נהרס. רק בשנת 1907, אז הפכה העיר למאחז קולוניאלי צרפתי, נבנה המסגד שאנו רואים כיום.
המסגד נבנה בשנת 1907 על ידי האדריכלית Ismaila Traoré, מנהלת הבנייה הראשית של העיר ומוסלמית, תוך שימוש בחומרים מסורתיים כמו לבני אדמה אפויות בשמש, חול וטיט על בסיס אדמה, ומקלות דקל רודייר (Borassus aethiopum).

המסגד בדרום מאלי, הוא מבנה ייחודי שגובהו כמעט 20 מ’, ניצב על פלטפורמה מוגבהת בגודל 75 מטר על 75 מטר והוא מוגבה 3 מטר מעל מפלס השוק כדי למנוע נזקים משיטפונות של נחל בני. למסגד יש גישה באמצעות שש קבוצות של מדרגות, כל אחת מהן מעוטרת בפסגות והיא בעלת קו מתאר טרפז בשל הקירות החיצוניים הלא אורתוגונליים שלו.
זהו הבניין הגדול בעולם מלבני בוץ. העיר בחרה בבוץ, כחומר המתאים ביותר לתנאי מזג האוויר הקיצוניים, כך הקירות העבים שומרים על הבידוד. המאפיין הצורני העיקרי של המסגד, הוא 3 צריחים ייחודיים (הפונים מזרחה לכיוון מכה) בהם נעוצים מאות מקלות של דקל רודייר, המכונה ‘טורון’ והמזדקרים מהקירות. השיקום מבטיח שהמסגד העשוי בבוץ, ישרוד את העונה הגשומה. במקביל, גם בתי העץ המסורתיים של העיר עוברים תחזוקה, לפני העונה הגשומה של מאלי, המתרחשת ביולי ואוגוסט.

הלבנים נוצרות מבנקו, כינוי לתערובת של חימר, מים, חמאת שיאה, אבקת עץ באובב וקליפות אורז, היוצרות בוץ מיוחד. תחילה אוספים בוץ מהנהר ומביאים אותו לעיירה, שם משאירים אותו בתלוליות גדולות ברחובות מול הבתים או בבורות גדולים מיוחדים מול המסגד. לאחר כשלושה שבועות של תסיסה, הבוץ מוכן לשמש כטיח על הקירות, מלאכה שתמיד נעשה בעבודת-יד.
בלילה שלפני הבנייה מחדש, תושבי הכפר מקיימים קרנבל של שירה וריקודים, המכונה La Nuit de Veille, או הלילה המתעורר. אחריו, מתקיימת עבודת השיקום לצד פסטיבל בשם Crepissage de la Grand Mosquée. הפסטיבל מתחיל במירוץ, בו מתחרים הבונים הנמרצים, כדי להגיע ולהיות הראשון שיעביר את הבוץ למסגד.
טיוח המסגד מתבצע בזהירות ובדייקנות, בידי 80 בנאים בכירים, מקצוע נערץ מאוד ב-Djenné. צעירים מטפסים במעלה חזית הבניין, נושאים סלי נצרים נוטפי בוץ רטוב, כדי למרוח אותו בשכבות עבות על הקירות, תוך שימוש ביתדות הטורון שעל הקירות, כמו שלבי סולם.

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של הארכיטקטורה של המסגד, הוא הגג שלו. הגג עשוי מענפי דקל השזורים יחד ונתמכים בעמודי עץ. הגג מכוסה בשכבת בוץ, שעוזרת לבודד את המבנה מחום השמש. למרות ההיסטוריה שלו בת מאות שנים, המסגד ממשיך למלא תפקיד חשוב בתרבות המודרנית ועדות לארכיטקטורת הבוץ רבת הדימיון של מאלי ולשימור של טכניקות הבנייה המסורתיות שלה. אזרחי Djenne מקפידים לשמור שהמבנההייחודי הזה, ישמר מסורתי ככל האפשר ומתנגדים לשלב בו כל סממן של מודרניזציה. התוספת המודרנית היחידה שנוספה לו, היא מערכת כריזה ברמקול.

Image credit Peter Yeung / BBC Travel
Raphael Bick
Phil Marion
MINUSMA / Sophie Ravier
Peter Yeung
Ousmane Makaveli/AFP/Getty Images