עבודתו של ז’ורז’יניו הייתה עבורו סוג של שליחות, מחויבות הדומה בתכניה למחויבות שנטלו אינטלקטואלים ואדריכלים של התנועה המודרנית, בעקבות התקומה שלאחר מלחמת העולם השנייה: לה קורבוזיה, לאונרדו ריצ’י, ובמיוחד Kenzo Tange ו-Kisho Kurokawa, חברי האוונגרד היפני של שנות ה-60.
באופן דומה, הוא חלק חזון ולעתים אף חברויות נאמנות וארוכות, עם אמנים בולטים כמו Andre Bloc, Frederick Kiesler, Jean Arp, Henry Moore, Isamu Noguchi וחברו הקרוב, Roberto Matta הצ’יליאני. הוא האמין שידע, אמנות ואדריכלות יכולים וצריכים לתרום ליצירת חברה חופשית יותר.
לשם כך, הוא תכנן מבנים שהונפו מעל הקרקע כדי למזער את ההשפעה הסביבתית שלהם. הוא תכנן בתים חכמים שחקרו את החלל באמצעות משולש מורכב של חלקים מהונדסים בקנה מידה ויישומים שונים, שלילה מוחלטת של שיטות בנייה מסורתיות.
למשל – South Street Seaport Center, New York (1979); River Crane, Roosevelt Island, New York (1993); and the Messina Bridge Monorail in Italy (1998-99). תכנונים אלה המחישו את העיקרון שללא גבולות פיזיים, האדריכלות הופכת, לרגעים, לצמיחה טבעית טהורה, כמו מבנים ביולוגיים שניתן לצפות בהם בטבע.
ז’ורז’יניו חי ועבד בניו יורק מתחילת שנות ה-70 וגם לימד במכון Pratt. בית מגוריו בסוהו הפך לנקודת המפגש של עמיתים, אמנים, חברים וסטודנטים, שנמשכו על ידי אישיותו רוויית הומור ואירוניה.

Piante dell’abitazione e della copertura-solarium.

Sezione da Nord.

לאתר הבית