ישראל היא מעצמת הייטק ,אין על כך עוררין, חדשות לבקרים אנו שומעים על יוניקורן חדש, הנפקה או סטארטפ מבטיח, שאחת מענקיות הטכנולוגיה רוצה לקנות במחירי עתק. ישראל היא גם מעצמה קולינרית, הדעה הרווחת שאם לא היינו במצב גיאו-פוליטי מורכב, כבר עשרות מסעדות קיימות בישראל היו מחזיקות מספר כוכבי מישלן וההוכחה לכך היא הצלחת השפים הישראלים בחו"ל. מנגד ישראל היא לא מעצמת תכנון או עיצוב בשדה האדריכלי ונראה שאנו רחוקים מכך שנות אור. מדוע? האם ההון האנושי המוכשר לפרוץ בהייטק או בקולינריה, שונה במהותו מאדריכלות? האם זהו תהליך ההכשרה בארץ אשר לא מאפשר לאדריכלים ומעצבים לפרוץ בארצם? האם זו התרבות שלנו לא מאפשרת פריחה של אדריכלות איכותית, אורבניות במיטבה, תכנון עירוני פורץ דרך?
פער בין קצב הבנייה לאיכות התכנון
ישראל בשנת 2025 מתכננת ובונה בקצב מרשים גם בהשוואה לעולם, שכונות וערים שלמות נבנות ועל אף הבירוקרטיה המקשה, אינספור יחידות דיור, מלונות, שטחי מסחר ומבני ציבור, נחנכים מדי שנה. על-פי חוק המספרים הגדולים, היה הגיוני שככל שנתכנן ונבנה יותר, כך גם נצליח לרכוש ניסיון ומיומנות, השתפר ולהיות טובים יותר.
בפועל נראה שזה לא המצב, ישראל אומנם מצליחה מידי פעם לזכות באיזה פרס כזה או אחר בתחרות עיצוב (בעיקר מקומית), אבל בעיקר בשוליים ובפר פרויקט. בתכנון העירוני כבר שנים שאין מתחרה ראויה לתל אביב ובפועל זו יצירה יותר בריטית (בעיקר של גדס) שהצליחה להישמר. כל ישראלי ממוצע השב מכל טיול באירופה, כשהוא נפעם מהסדר והמרחב הציבורי, הוא סוף סוף מעריך אדריכלות איכותית ומבין את ההשלכותיה – כיצד סביבה נעימה שמתוכננת בקפידה, מאפשרת איכות חיים איכותית יותר.
הישראלי הממוצע גם משלם הרבה יותר מאשר האירופאי על דירה ממוצעת, אך מנגד מקבל הרבה פחות בתמורה. האם הקבלנים והיזמים אשמים בכך שמנסים להרוויח על פני האיכות, או שמא זו גם הלך רוח תרבותי-ישראלי והיזם הוא בסך הכל מראה המשקפת את רצון הקונה?
הרי בכל ישיבת פרלמנט בבית קפה, נשמעת שיחה אופיינית עם "קנינו דירה" ומנגד התגובות הן בדרך כלל "מזל טוב – בכמה?", "כמה משכנתא?", "כמה חדרים? כמה כיווני אוויר, כמה חניות?", "יש מחסן?" – בעיקר שאלות של "כמה" ולא של "איך": איך תגיעו לעבודה? זה קרוב? יש תחבורה ציבורית? איך נראית חזית הבניין? (שאלה שלא נשאלה מעולם) "איך בנוי הבניין? יש מסחר בקומת הקרקע? יש גנים / תעסוקה / מרכזים עירונים מעניינים באזור?
יש שיגידו שהמרדף אחרי הדירה הוא תולדה של 2000 שנות גלות של היהודי הנודד, שסוף סוף הגיע לארצו והיכולת להתנחל ולבסס קבע, היא עיקרון מרכזי בקבלת ההחלטה ורק לאחר מכן ניתן בכלל לשאול "איך". בנוסף, במדינה שבה עליית המחירים לא רואה סוף, זה פרווליגי בכלל לשאול מה מקבלים מלבד ארבע קירות, כי כבר שנים, מי שקנה אתמול הרוויח, גם אם לא הייתה איכות כלשהיא בדירה שקנה, עליית המחירים עשתה את שלה וחייבים לעלות על הרכבת, לא משנה איך היא נראית או נוסעת.
אותה תופעה בולטת גם בבנייה הציבורית ולא רק במגורים. מבני ציבור מתוכננים באיכות נמוכה, כי שנת הלימודים החלה ואין אפשרות להתעכב או אפילו לחשוב איך נכון לתכנן בית ספר. יש פרוגרמה של משרד החינוך, שהוא הגורם הממן וכך זה יראה, אדריכלות נתפסת כפריווילגיה לרשויות עשירות, שיכולות להרשות לעצמן להוציא מכיסן יותר עבור כך.
מנגד באופן פרדוקסלי, תחום עיצוב הפנים דווקא פורח. ישראלים משקיעים הון בעיצוב דירותיהם – מטבחים מפוארים, חדרי רחצה ברמת מלון, אך הבניינים עצמם נותרים חסרי ייחוד, חסרי אופי. זהו שיקוף של הגישה הישראלית למרחב הציבורי: חזית הבניין שייכת לכולם, אך בפועל אף אחד לא לוקח עליה אחריות. אסתטיקה נתפסת כמותרות ולא כסטנדרט.
בית בשרון. תכנון: שרה ונירית פרנקל. צילום: איתי בנית
השלכות תרבותיות וכלכליות על איכות הבנייה
נראה שאת הלקוח הישראלי לא מעניין איך נראית החזית של הבניין, אבל כן מעניין איזו קרמיקה תחפה לו את השירותים והיחס בין פרטי לציבורי נקבע על-פי מה שרשום בטאבו ולא לפי מערכת היחסים העירונית שמלמדים בבתי הספר לאדריכלות. המרחב הציבורי שייך לעירייה, היא אחראית על טיפולו, בגלל זה אין צורך להרים את הצרכים של הכלב – הרי יש מנקה רחוב. החזית של הבניין היא שלי ואם קר לי בקיץ אז אני אשים את המעבה של המזגן ואשבור את כל הקומפוזיציה של החזית. אסתטיקה זה נחמד אבל לא בכל מחיר.
כאן כבר נכנסים לנושא האכיפה, חוק התכנון והבנייה הוא קובץ טקסטים סבוך ופתלתל שמפרנס אלפי עורכי דין, אך יכולת האכיפה שלו מינורית שולית. רק במקרי קצה אנו עדים למשמעות שלו. בעיקר כאשר אנשי ציבור עומדים בפני בחירות ואז מחטטים בכל היתר ואישור בחייהם, כדי להציג אותם כעבריינים ולכך יש אינספור דוגמאות (עינת קליש רותם שרצתה להיבחר לראשת העיר, גלנט והחריגות בביתו שעלו לו ברמטכ"לות ולאחרונה השופט עמית).
רוב הציבור הישראלי מגדיר את חוקי התכנון כרצון טוב, אינספור חריגות, חלקן בוטות יותר וחלקן פחות, מצויות בכל עיר חרדית / חילונית / ערבית, ברש גלי ולעיני כל. למעשה אפילו מבני הציבור שלנו חורגים ועושים עבירות בנייה או משנים את החוק כאשר זה נוח להם (לדוגמא משרד ראש הממשלה, שכולו חריגת בנייה אחת גדולה והוא סמל שלטון מרכזי).
תרבות, חינוך וחשיבה תכנונית
כאן אנו נכנסים למהות – חינוך ותרבות. אצטט את דבריו של עורך כתב העת domus גיורא אוריין, בנאום שנשא ב-2016, לרגל מלאת עשור לתחרות אות העיצוב הישראלי:
"כששחים בארץ עם אנשים מן הישוב בנושאי תרבות, כשקוראים את מוספי ומדורי התרבות בעיתונות, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה – עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ'תרבות' – הם ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, קולנוע, אמנות. לא אדריכלות ועיצוב. אדריכלות נתפשת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים ביצועיסטים של יזמי נדל”ן ובעלי בתים. כך במקום שבו דורשים מאדריכלים להיות טכנאים וביצועיסטים, הופכים תחומים אלא למשלח יד ולא לאמנות".
אנו האדריכלים מדברים בשתי שפות, באקדמיה גבוהה גבוהה על מהותו של החלל ועל מקומו של האדריכל כיוצר ומי שאחראי על המרחב הציבורי, אך רגע אחרי שהשיעור נגמר, אותו "מרצה" הופך להיות " מְרֻצֶּה" – ומרצה את רצון היזמים ללא שום יכולת או זמן לייצר אדריכלות איכותית, שיכולה באמת לשנות את הסביבה.
זה שנים שאנו "רצים על אוטומט" עם אותן קונספציות, בלי מחקר אמיתי או חלופות תכנון איכותיות, שמים את הדגש על הבירוקרטיה על הוצאת ההיתר ועל הכמות אך זונחים את האיכות. עושים התחדשות עירונית לשיכונים של שנות ה-50 ובמקומם בונים מגדלים גנריים שכל מטרתם לצופף ולעמוד בתקני 21 ובדרישות העירייה.
מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו, בתכנון פרנק גרי
הדור הבא יכול לשנות את המצב
כדי לסיים באופטימיות ובתקווה, אציין כי לטעמי העתיד נמצא בעתיד – בדור הרביעי של המדינה, דור ה- Z. הדור "החצוף" הזה שבשעה 16:00 מניח את העכבר כי יש שיעור פילטיס, זה שראה את ההורים שלו משתעבדים לעבודה ומרשים לעצמם להנות מדי פעם בשבת או באיזה ווינקד קצר בחו"ל, זה שכבר לא מאמין לסיסמאות והולך עיוור אחרי המורים שלו, ששואל למה זה נראה ככה – למה השוק השני ואפילו הראשון מתנהל ככה? למה אנחנו לא יכולים להיות "אירופה" ואור לגויים? למה שאדריכל ישראלי לא יזכה בפריצקר ויבנה את המגדל הבא הכי גדול בדובאי או בלנדון? למה רק להייטק ולשפים מותר? מה אנחנו פחות טובים? או שאולי האמירה המפורסמת של איינשטיין (שכנראה לא הוא אמר אותה) היא הסיפור "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן".
אז מה כן אפשר לעשות כדי ליצור שינוי?
לתת לדור הצעיר מקום להביע את עצמו, להבין שניסיון זה מחסום ולאו דווקא ארובה להצלחה, לתת לתעוזה להיכנס לתחום הנדל"ן, להטיל ספק ולחשוב אחרת. כי אם רק מי שבנה מבנה ציבור יכול להיכנס בכלל לתחום מבנה הציבור, כפי שהרשויות דורשות, אז לעולם לא היינו מקבלים את מרכז פומפידו והעולם לא היה זוכה לריצארד רוג'רס ולרנזו פיאנו, אשר הוכיחו שגם אדריכל צעיר ואנונימי יכול לנצח אלפי אדריכלים מובילים בעולם, באמצעות רעיון טוב. כי אם רק מי שכבר תכנן קומפלקס מורכב של מאות יח"ד יכול לתכנן עבור יזמים, אז איך העולם היה זוכה למשה ספדיה ולהביטט 67 שלא תכנן כלום מעולם לבדו, טרם זאת.
ההייטק פורח כי הוא צעיר ורענן וללא מחסומים, הקולינריה פורחת כי מאתגרת את החך ופריצת דרך של האדריכלות הישראלית בעולם, תתרחש כאשר היא תפעל על-פי אותם ערכים.
מה אפשר לעשות אחרת? כדי לשנות את המצב, יש לבצע מספר מהלכים:
• פתיחת תחרויות תכנון לאדריכלים צעירים, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם.
• מתן משקל גבוה יותר לאיכות תכנונית במכרזים ציבוריים ולא רק למחיר.
• שינוי הגישה לחינוך אדריכלי, כך שיכלול גם הכשרה ביזמות ותכנון חדשני.
• חיזוק האכיפה ויישום חוקי התכנון בצורה שוויונית.
אחתום את המאמר בנימה אישית: אני אופטימי (תכונת חובה כדי להיות אדריכל) זה יקרה, זה עניין של זמן ושל שבירת קונספציה. תנו לדור הצעיר הזדמנות-הוא כבר יוכיח את עצמו.
אריאל נאור
אדריכל ובעל משרד אדריכלות, הפועל מדי יום כדי לפרוץ דרך ולשנות את פני התכנון בישראל
לפודקסט של אריאל נאור / לאינסטגרם / לאתר / לינקידין
7 תגובות
כתבה מעניינת ומדכדכת בו זמנית.
אני חושב שיש פה אדריכלים מוכשרים מאוד שלא יכולים להביא לידי ביטוי את יכולתם.
אתה מפנה את הפתרון לכיוון האדריכלים, אבל האמת היא שמקום האדריכל בקבלת החלטות היא כמעט שולית. אחרי הרגולציה, הבירוקרטיה, הישמים שפוחדים לחדש, הקבלנים שרוצים לחסוך, נשאר לאדריכל מרחב תמרון כה זעיר, שזה מסתכם ביציקת בטון קובייתי ומעט ועדת קישוט לחזית.
ברמה העירונית יש פער עצום בין תכנון שכונות או פרויקטים חדשים, שבהם אין כמעט התיחסות למרחב הציבורי, לעומת התחדשות עירונית ששם קורים דברים מעניינים.
לדעתי כל זה נובע מדרישות לקוח הקצה – או חוסר איכפתיות לקוח הקצה למה קורה מחוץ לקובייה שקנה.
אם נניח היה פרויקט גרוע שאיש לא רוצה לקנות זה היה מתחיל להזיז את המחט לכיוון תכנון טוב יותר.
אז אולי צריך לחנך את הלקוחות (:
שיכונים עם איפור, כך אני קורא למבני המגורים שאני עצמי הייתי מתכנן במשרד. עוד פס אלומיניום, עוד לוח בטקסטורת עץ, עוד בניין משעמם. ואיכות הבנייה? נמוכה מאוד. מצחיק להשוות אבל קצת מזכיר לי את הפער בין הצעצועים של פעם לצעצועים של היום. חומר הגלם ברמה ירודה (הרי למה להשקיע בחומר יקר אם אפשר זול שנראה טוב לשנה) – אתן דוגמא, עשיתי סיור במבנה דגל של משרד בו עבדתי, היו שם מספרים על הדלתות שעמדו ליפול כי היו עשויים מפלסטיק זול ודבק (לא התגוררו עדיין אנשים אפילו). נשמע שולי? ממש לא, כי זה הרוח מהפרט הקטן עד כלל המבנה. המציאות כרגע שהשיכונים המאופרים האלו יציפו את הערים ויצרו שכונות קומוניסטיות (אבל מאופרות כן?) כששלל התקלות יתגלו די מהר על ההתחלה. אותי זה מדכא. למה בלוק בברצלונה יכול להיות איכותי כל כך ואצלנו לא? אפילו המצב הכלכלי של ישראל טוב יותר מספרד. אני לא חושב שאני חכם גדול אבל בחשיבה של האדם הסביר נראה לי שכל זה שרשרת שמתחילה מכך שרוב האדמות שייכות למדינה ובעצם היא מונופול. שיחרור קרקעות יוביל לתחרות והתחרות תוביל לאיכות (משהו כמו בהייטק). היזם הוא לא האויב, רק שצריך לעבוד איתו בשיטת מקל וגזר – רוצה עוד קומות פנטהאוז? תשקיע באדריכלות. לעודד בניית דיור במקום ׳משרדים׳ שעומדים ריקים כי זה שטח משתלם יותר ליזם. בקיצור, שהמדינה פשוט תשחרר, שהשוק יעבוד. וכמובן להוריד את הבירוקרטיה ב2/3 (אני מאמין שזה אפשרי אם באמת רוצים, הבעיה שזה ייתר יותר מידי תפקידים מיותרים). פיגועי הבנייה המושתקים, מנהלי פרויקטים שלא איכפת להם ועוד ועוד ועוד. וכן, זה גם משהו תרבותי, הישראלים הם יותר טכניים ופרקטיים, כך שהם יעדיפו להשקיע יותר על כמות ולא על איכות – ד״ש מפריימארק.
המאמר משקף מציאות לצערי, אבל רק חלק מהמציאות. הבניה במגדלים לא תורמת למרחב הציבורי בדיוק כפי שהשיכונים משנות הששים לא תורמים למרחב הציבורי. הם רק משקפים את המצב החברתי, בדיוק כפי שהשיכונים שיקפו את המצב החברתי כתקופה שבנו אותם – צורך משווע לפתרונות דיור לחברה גדלה במהירות. האחריות של הפרט לנראות הסביבה שלו מתחילה ומסתיימת בסף הדלת של דירתו.
המאמר מעלה לדיון נושא חשוב וכואב. אבל גם בעבר ניסו צעירים לחדש ולאתגר את הסביבה ברעיונות חדשים, ולא בהכרח בהצלחה יתרה.
ההאביטט של ספדי הפך תוך שנתיים משכונת יוקרה שאנשים שילמו הון עבור כל דירה בה ל-slum – שכונת עוני עלובה, שאנשים שיש להם ברירה לא רוצים לגור בה. גם צבי הקר ערך ניסויים צורניים בפרויקט לזוגות צעירים בשכונת רמות, שאף אחד לא רצה לקנות בה דירה, עד שכולל פולין קנה את כל הפרויקט במחיר נמוך ואכלס אותו במשפחות צעירות שלא יכלו להרשות לעצמם דירות בשכונות הותיקות בירושלים.
הבעי'ה איננה העדר חדשנות. הבעיה היא ביורוקרטיה בהליכי התכנון, שלא מאפשרת לעשות משהו יותר חכם ויותר יעיל. הרגולציה על תהליכי התכנון מטורפת, ומנוהלת בידי בעלי מקצוע שבד"כ רכשו נסיון ברגולציה, ולא רכשו נסיון בחשיבה תכנונית יצירתית ועצמאית.
תודה על התגובה!
נכון לדייק שאדריכלות היא ראי התרבות ויש לה השלכות סוצילוגיות, ונכון שיש קושי רב ברגולציה ובבירוקרטיה אז אלו יכולים להיעלם בהחלטת ממשלה אחת מינורית.
הביטט מוכר כמבנה לשימור וממש לא סלמס, ערך הדירות שם רק עולה-מוזמנת לבדוק.
והדוגמא של הקר היא קיצונית כי היא שם את המרפולוגיה מעל כולם ובפרויקט רמות פולין המזמין הייה משרד הבינוי והשיכון מה שגם גרם לחוסר תכנון אנושי .
סוף סוף אני קורא כתבה על אומללות מרחב ציבורי בישראל. אני גדלתי בסנקט פטרבורג, ביליתי הרבה בצרפת ואיטליה, מיום עלייתי ארצה הייתי המום מעוני וכיעור של ערי ישראל. עד ליום זה, אחרי 35 שנים במדינה אני לא מצליח להתחבר לשום עיר מעבר לירושלים שגם היא די עלובה. גם בניינים ושכונות חדשות שנבנים בקצב פטריות ביער לא יוצרות חשק להיות חלק מהם. מחכה לדור חדש.
סוף סוף אני קורא כתבה על אומללות מרחב ציבורי בישראל. אני גדלתי בסנקט פטרבורג, ביליתי הרבה בצרפת ואיטליה, מיום עלייתי ארצה הייתי המום מעוני וחיאור של ערי ישראל. עד ליום זה, אחרי 35 שנים במדינה אני לא מצליח להתחבר לשום עיר מעבר לירושלים שגם היא די עלובה. גם בניינים ושכונות חדשות שנבנים בקצב פטריות ביער לא יוצרות חשק להיות חלק מהם. מחכה לדור חדש.
בדיוק נזכרתי גרנו בחיפה ובגלל תווי הקרקע לא היו שני בתים דומים וידעתי להגיע לכל מקום שהייתי ילדה ואז אימא שלי לקחה אותי ברכבת לתל- אביב בפורים לראות את העדלידא התארחנו אצל סבי שגר ברחוב בלוך שכל הבתים היו זהים. ביקשו ממני לרדת למטה למכולת לקנות להם מה שהוא. אבל שרציתי לחזור לא זכרתי באיזה בית הוא גר האדריכל לא חשב להוסיף איזה קישוט מקרמיקה צבעונית על כל בניין לעזור להתמצא ברחוב הארוך .
עמדתי למטה אובדת עצות , ניגש אלי ילד מקומי גדול מעט ממני והציע לי את עזרתו . היציע שנכנס לכל בניין שהיה סמוך למכולת נעלה קומה קומה נצלצל בדלת ונראה…וכך עשינו עד שהצלחתי למצוא את דירת הסבא שלי. ומאז ועד היום מתכנני הבתים לא חושבים על הילדים איך להקל עליהם למצוא את הבניין וגם להסביר למבקרים היה יותר פשוט וקל.