שיר השכונה: על המקומיות בעיצוב הישראלי

בשנות ה-20 נראתה ארץ ישראל כמו עיר אחת גדולה ולכולם היה כמעט אותו רקע תרבותי. יוצרי התרבות התגברו על קנאת הסופרים, שיתפו פעולה והפרו זה את זה. לאדריכלית האגדית דורה גד, למשל, היה מילייה משלה, שכלל סופרים ואומנים, שאת חלקם היא שילבה בעיצובי הפנים שלה, שחלקם הפכו מאוחר יותר לסמלי הלאום שלנו (בנין הכנסת, מוזיאון ישראל, מטוסי אל על ואוניות צים, לצד מלון הילטון).

04/2021

כולם נפגשו אז, בשנות ה-30, בבית הקפה ולכל בית קפה היה מילייה משלו. בתקופה זו החלה ‘תרבות בתי הקפה’, כמו קפה ‘כסית’, שבו היה ‘השולחן של אלתרמן’ – שהיה קרוב של שלונסקי – שתירגם מחזות לתיאטרון ‘האהל’, בו שיחקה אשתו לוסיה שלונסקי. שלונסקי התעסק עם אשתו של הצייר יעקב הורוביץ ולכן התערוכה הראשונה של הורוביץ, שהייתה למעשה התערוכה הראשונה של ציור מודרני בארץ, התקיימה ב-1925 בצריף של תיאטרון ‘האהל’.
זה נשמע כמו משפחה אחת גדולה, אבל מדובר ביהודים וכבר אז היו מחנות: הייתה מלחמת תרבות בין היוצרים התל אביביים לאלה הירושלמיים, בין אסכולת האמנות התל אביבית לאסכולה הירושלמית, בין הצייר זריצקי לצייר ארדון, או לבוריס שץ מייסד “בצלאל” בירושלים.
זריצקי התנגד לאוריינטליות ששץ ביקש לשוות לאמנות הישראלית, מה שנחשב בעצם לניסיון הראשון ליצור מקומיות ביצירה הישראלית. הצייר טבצ’ניק רצה ליצור שפה מקומית ישראלית וצייר מגן דוד והצייר מגידו צייר מזבח כסמל יהודי, לעומתם היה שניסו לייצר שפה אמנותית מקומית, באמצעות נופים טבולים באור המיוחד של הארץ, השמש, ההרים, המדבר, הים והסברס הקוצני.
במהלך שנות ה-80 ובעידן הגלובליזציה, כשהגבולות התרבותיים בין המדינות בעולם היטשטשו, כשכולם לבשו את אותם מותגים בטוקיו, מוסקבה, לונדון וניו יורק, כשכבר לא היה דבר כזה עיצוב איטלקי, כשפיליפ סטארק לא היה מעצב צרפתי כמו שרון ארד לא מעצב ישראלי – תל אביב התעקשה לא רק לייצר עיצוב תל אביבי – אלא עיצוב מיוחד ואישי לכל שכונה תל אביבית. היא הגדירה אותן והן הגדירו אותה.

פלסטיק פלוס

העיצוב הישראלי נולד כנראה אז בשכונה תל אביבית, בשנקין. קבוצות מעצבים צעירים החלו לעסוק בהוויה הישראלית כמקור השראה שאפשר לנהל איתו דיאלוג ביקורתי. הם הושפעו מקבוצות עיצוב רדיקליות בעולם ובמיוחד מקבוצת “ממפיס”, שמרדה בשעמום החזותי והרעיוני שראתה במשנה המודרניסטית וקראה לצבעוניות תוססת, לטעם רע, לדימויים עליזים ופרועים, לחומרים וקישוטים זולים ופנו לגיוון ולקונטקסט הלוקלי, העממי ולקיטש.
קבוצות הגל החדש התל אביביות היו “קקטוס” ו”פלסטיק פלוס”, שהעיצוב שלהן הסתלבט על המנטליות הישראלית ועל תופעות חברתיות, אקטואליה ופוליטיקה. הם לא ייצרו מוצרים שהתהדרו בשמות לועזיים ונראו כמיובאים מחו”ל, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא התמקדו בריהוט ואביזרי בית שנועדו לשוק המקומי. הם התארגנו בקבוצות קטנות, פתחו חנויות וסדנאות צמודות, העדיפו חומרים ורכיבים זולים וארעיים: קפיץ ההופך לשרפרף, מצבטים כתפסני תמונות, לוחות פלסטיק גליים כאהילים, כולם מוצרים זולים נטולי מעמד ויוקרה.
מעצבים אלה שאפו לשקף סוג של סביבה תל-אביבית הקשורה לרחוב שנקין ולאזור המשתקם של לב תל-אביב. למשל הכרזות והאיורים של איתן בר-טל ואלן גולדשטיין (“האיש ההולך”), או גם ההתייחסות הנוסטלגית ברמת הישראליאנה להווה המקומי באיורי פינות ומצבים תל-אביביים של ירמי פינקוס, שעיטרו את שערי מוסף “עכבר העיר”, כמו קיוסק המיצים, ערימות הזבל והקקה על מדרכות תל-אביב.
בשנות ה-90 החליפה את שנקין שכונת פלורנטין, שסיפקה לנו סגנון החיים בנוסח דרום צרפת-איטליה. פלורנטין הייתה בשבילנו יותר טוסקנה מאשר טוסקנה עצמה, מעוז הסגנון הכפרי-טבעי: רהיטים מעץ גושני ומצופה בדונג דבורים, או בצבע ששויף ונמרח בפטינה מעושנת ירקרקה, עם אפקטים של צבע שכאילו התיישן, נסדק והתפוצץ בשמש הקופחת של רכסי הרי האפנינים. הרהיטים קושטו בפרזול מפליז, ברונזה, רצועות עור ומשטחי קרמיקה בעבודת יד, פסיפסים רומאיים ושיש קררה, עם עמודים מגולפי כרכובים בפוזה גאה כאילו ניצבו מול הים הליגורי שבפיאצה אלבריקה ולא בחצר של הבית בהרחבת המושב ירקונה.
בתי המלאכה בפלורנטין נערכו לקבל את פניהן של הנשים המעודכנות שירדו אליה מצפון העיר כדי לעצב את בתיהן: המרפדיות הפכו לגלריות, קירות הסיד שלהם חופו בטיח דקורטיבי, מסגרות הוויטרינות בפרופיל בלגי, שלטי הפח שלהם הוחלפו באותיות מתכת חלודות עם שמות מעודכנים, יוני הפך ליוניק וניסים לניסו ורהיטי הסנדוויץ’ לאגוז אפריקאי, אמבוייה ושורש בובינגה. כך הפכה שכונת הרפדים והסבלים הסדרתיים, ללוקיישן לסדרה בערוץ 2 ותוכניות סגנון חיים בערוץ החיים הטובים.
אנחנו הרי תמיד רק גרים כאן, אך חיים באמריקה או בפרובאנס, חיינו כאן מלווים בבריחה מתמשכת ממציאות חיינו הכעסנית למחוזות אחרים.
העולים שהגיעו לכאן מאירופה בשנות השלושים ריהטו את הסלון שלהם בכל מה שלא התאים לארץ הזו, אבל עזר להם להרגיש שהם עדיין באירופה: את האור הטבעי הנהדר שציירי הארץ ידעו להעריך בציוריהם כיסו בווילונות כבדים; מולם הציבו את הריהוט החום והכבד שישב פעם מול האח הבוערת; את הבית כיסו בגג רעפים משופע, שימנע משלג דמיוני להיערם עליו.
הטעם שלנו תמיד היה מלא בניגודים: הישראלים מגנים טעם ערבי, אבל כולם רוצים לגור בבית ערבי. כולם רוצים לגור בכפר, אבל מעדיפים את כפר שמריהו. אנחנו יודעים לגור בטוסקנה טוב מהאיטלקים עצמם.

קרדיט לצילום העליון: יעל רוזן