את הקעקוע על הגוף ניתן לשייך לאומנויות המסורתיות הלקוחות מתרבויות פרימיטיביות, בהן הוא משמש כמוטיב מלכד בטקסי פולחן בעלי אספקט חברתי. החזרה אל הקעקוע בתקופה הפוסט מודרניסטית מבטאת געגוע וצורך פסיכולוגי לחזור אל עולם קדום, טהור ויציב המרוחק שנות דור מהעולם המתועש, החומרני, התזזיתי והמנוכר של ימינו.

יליד בפפואה

לוחם מקועקע בגינאה החדשה

לוחמים בגינאה החדשה

במרוקו

נשים מוסלמיות בצפון אפריקה

קעקועים ( Tattoos ) הופיעו על גוף האדם כבר בתקופה הפרהיסטורית, בראשית התרבות האנושית, ושימשו לאורך ההיסטוריה כאמצעי לזיהוי אתני, חברתי ומגדרי, או לקישוט. המילה טאטו (Ta-Tu ) מקורה בשפה הטהיטית ופירושה הוא להכות. המונח Ta פירושו עצם בעלת קצוות מחודדים, מהסוג ששימש בתקופות קדומות לחריטת מוטיבים דקורטיביים על העור. הדיו הקדום שבו השתמשו בטהיטי, הופק מקליפת אגוז מיובשת, שעורבבה עם שמנים ועשבים שונים לקבלת הגוונים הרצויים. את העדות המדעית הראשונה לקיומם של קעקועים אנחנו מוצאים בממלכה התיכונה במצריים הקדומה (2000 לפנה“ס).
באמצעות התיעוד שנעשה עד כה על קעקועים קדומים, ניתן לפרש תופעות חברתיות, כלכליות ותרבותיות בעת העתיקה, שבאו לידי ביטוי בסוגי הקעקוע, בטכניקות ובמאפיינים גיאוגרפיים, אתנוגרפיים ותרבותיים.
ציורי גוף היו מקובלים ביהדות ובנצרות הקדומה במאות הראשונות לספירה, וקעקוע קו על המצח נחשב כסימן של הגנה רוחנית, או כהבעת נאמנות לאל ובקשת חסותו, מנהג המסתמך על קעקוע עבדים בתקופת התנ“ך להוכחת נאמנותם לבעליהם.

קעקועים כאמנות

ישנם אמנים עכשוויים המתמחים בטכניקות של קעקוע המאפשרות להם ליצור יצירות שלמות על גוף האדם. קעקועים מקוריים אלה, אשר יש בהם מסר חברתי ואמירה אישית, נחשבים כאמנות לכל דבר. הקעקוע על גופו של האמן עצמו נכלל בקטגוריה של אמנויות הגוף. אמנית הגוף הרדיקלית מרינה אברמוביץ’, משתמשת בסוג של קעקוע עצמי, מול קהל, כדרך אמנותית הבוחנת את יכולתו של האמן להתאבד על אמנותו ולשם כך היא מוכנה לעמוד במצבי סיבולת קיצוניים. באמנויות הגוף נעשה ניסיון להגדיר באופן שונה את התפישה הפוסט מודרניסטית, אשר לפיה ה“אני“ נחשב לדבר מורכב אשר לא ניתן להגדירו באופן חד משמעי. אמנות הקעקוע העצמי, הכרוכה בסיכון מסוים למקועקע שהוא האמן עצמו, וגם נשארת על הגוף לתמיד, מטשטשת את ההבדלים בין האמן ליצירתו וטוענת את היצירה בעצמה ובאותנטיות חד משמעיות ובכך יוצרת סינתזה בין האמן (הסובייקט), לבין גופו (האובייקט), ומתחברת לעקרונות האסתטיקה היוונית הקלסית אשר גרסו כי האובייקט והסובייקט חד הם. בכך היא מצליחה לבדל את עצמה מן היצירה הפוסטמודרניסטית המתבססת על סגמנטים שיוצרים את השלם.

הופעה של שחקנים מקועקעים בפולי ברג’ר בפאריס, מועדון לילה ברובע התשיעי של פריז, שנות ה-20 של המאה ה-20. במועדון הועלו אופרטות ומופעי מוזיקה, מחול ואקרובטיקה ומופעי בידור אחרים. תלבושות הנשים שהופיעו במועדון היו חשופות על גבול החשפנות והוצגו גם מופעים בעירום מלא והוא היה מקום בילוי חביב על פרוצות ולקוחותיהן. המועדון חיפש כל העת מופעים אקזוטיים, פרובוקטיביים, חושניים ומיוחדים

קעקועים כביטוי אמנותי פוסט מודרניסטי

הגישה הפוסט מודרניסטית גורסת שאין סדר קבוע בעולם ולכן לא קיימת אפשרות להגדיר דברים באופן מוחלט. ביטולם של כללים מוצקים המגדירים את מערכת היחסים בין היחיד לבין החברה יוצר אפשרויות המערערות את תרבות היחד ואת השיתוף החברתי. הקעקוע העצמי מאפשר המרה של ערכים סוציאליסטיים-חברתיים בערכים סותרים, המעצימים את האינדיווידואליזם ואת הפרט. המרה זו מאפשרת לסובייקט לקבוע בעצמו מה טוב ומה נכון בעבורו, בהיעדר אמת אובייקטיבית מוחלטת.
תפישה פוסט-מודרניסטית זאת, נותנת לגיטימציה לפרט להעמיד את טובת עצמו במרכז, ומאפשרת לכל יחיד בחברה הקפיטליסטית לנהוג כרצונו. המרחק הקצר מהאדם ה“עושה לביתו“ לאדם שכל מעיינו הוא לייצר הרבה כסף, מהר ובכל דרך אפשרית, הופך לפעמים את ההתנהלות הכלכלית בימינו, לחזירות קפיטליסטית שמעוררת סלידה ותיעוב.
במצב חברתי מעורער זה, שואף האמן ליצור חברה מתוקנת וטובה יותר ולהתריע באמצעות אמנותו על עוולות חברתיות, הן במישור הכללי והן במישור האישי. אמירה אמנותית חברתית מעין זו, זקוקה לכלים אחרים ולאמצעי ביטוי שונים, שאינם לקוחים מהעולם המתועש המזוהה עם התרבות שממנה מבקש האמן להתבדל. שימוש בטכניקות ישנות העוברות לפעמים אדפטציה טכנולוגית, אשר באמצעותן מצליח האמן לבטא את אמנותו בצורה אישית ואינטימית- נותן מענה ליצירה מסוג אחר. מלאכות- יד מסורתיות, או טכניקות יצירה שבטיות-קדומות, משקפות עולם אחר, טהור ויציב המושתת על מסורת מוצקה של העברת הידע מאב לבן לאורך שנים ארוכות ללא שינוי. מסורת מסוג זה מנוגדת בתכלית לעולם של ימינו אשר בו שולטים תיעוש, ניכור, שינויים תזזיתיים, חומרניות מודגשת וציניות. השימוש בקעקועים כאמנות הוא קריאת תיגר על עולם חומרני זה ויחד עם כך ביטוי של געגוע אל התמימות והחום האנושי של ימים עברו.
אפנת הקעקועים מאפשרת את הבלטת העצמי באמצעות סוג של פולחן נרקיסיסטי קדום המקדש את הגוף, תוך כדי קישוטו והבלטת יופיו. לצורך כך נבחרים מוטיבים שונים של קעקועים המבוססים על אלמנטים דקורטיביים, על סימבולים דתיים, או על מוטיבים המסמלים השתייכות חברתית מסויימת (חתרנית בדרך כלל). יש גם קעקועים רומנטיים שהם סוג של הצהרת אהבה לבן/בת זוג. לחלק מהם מתלווה כביכול גם כוח מאגי המתבטא בקעקוע קמעות, ברכות ומזלות.

קעקועים כארט-דיזיין

אחד הכיוונים באמנות הפוסט מודרניסטית הוא ה“ארט-דיזיין“, מושג המבטל את ההבדלים הבסיסיים בין אמנות לעיצוב ומאפשר לאמן לבטא באמצעים צורניים הלקוחים מתחום הקראפט, את המסר האמנותי שהוא שואף להביע. גישה אמנותית זו מאפשרת לבטל את הצורך בשתי קטגוריות נפרדות: אמנות ואומנות, ומאפשרת שימוש במלאכות מסורתיות כמו כדרות, תפירה, רקמה, הטלאה, צורפות וקעקועים, כאמצעי ביטוי מקוריים ולגיטימיים ביצירה האמנותית. מושג הארט-דיזיין עולה בקנה אחד עם תפישת הפוסט מודרניזם שלפיה אין כלל צורך בגבולות ובהגדרות, שכן, כאמור, אין אמת אחת מוחלטת. על פי השקפתו של פרדריק ג’יימסון (Fredric Jameson) חוקר אמריקני של התרבות העכשווית, אמנות פוסט מודרניסטית היא היברידית ובנויה על הכלאה של סגנונות שונים וצירופים של סגמנטים שונים, לעומת אמנות המודרנה שעשתה הפרדה בין סגנונות וקבעה היררכיה ברורה שלפיה יש שוני מהותי בין עיצוב לבין אמנות. הררכיה זו גורסת כי אמנות ( Art ) נחשבת ליצירה טהורה ברמה גבוהה לעומת אומנות ( Craft ) הנחשבת ליצירה שימושית ברמה נמוכה יותר. הקעקועים שנועדו מעצם טבעם לקשט את הגוף, יכולים אמנם להיכלל בקטגוריה של עיצוב, אבל מאחר שמתקיימים בהם גם עקרונות אמנותיים, כפי שראינו להלן, ניתן לשייך אותם לארט-דיזיין.

קעקוע כעיצוב בר-קיימא

אמנות הקעקוע מתחברת באופן טבעי גם לטרנד החברתי שהולך וצובר כוח בעשור האחרון. טרנד זה רואה בשמירה על כדור הארץ ערך חשוב ומוחלט, לא רק כלכלי אלא גם חברתי וערכי. הוא מבקש להשפיע על הפרט בחברה המערבית להעדיף מוצרים ברי קיימא כדי לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית שלו, המייצרת אנרגיה מיותרת ומזהמת. הקעקוע על גופו של האמן, הופך את האמן ואמנותו למקשה אחת. מאחר שביצירת קעקוע אישי אין צורך לבזבז חומרים עתירי אנרגיה כדי ליצור את גוף היצירה ואין גם צורך בשינוע של חומרי יצירה ממקום למקום. בשל כך הופכת אמנות הקעקוע לאמנות בעלת מאפיינים חברתיים ערכיים שמגלמת בעצם טבעה מוסריות חברתית גלובלית.

אנג’לינה ג’ולי

סלינה גומז

ליידי גאגא

אדל

עטיפת אלבומם של הרולינג סטונס TATOO YOU