מספר נשים אפגניות הסכימו להצטלם לבקשת הצלם Ebrahim Noroozi מסוכנות AP, עם ציוד הספורט שאהבו. למרות שהן לא בהכרח לובשות את הבורקה בחיי היומיום, הן בחרו להסתיר את זהותן עם הבורקות שלהן, מחשש שהטליבאן יעניש אותן, מכיוון שחלקן ממשיכים לעסוק בספורט שלהן בסתר.
הנחישות של חלקן לעסוק בספורט, הייתה כה גדולה, שהן התריסו במשך שנים נגד ההתנגדות של משפחתן – מכות מאמן ולעג מהשכנים, אך אלה מעולם לא עצרו אותן מהספורט שאהבו. אך הן אינן יכולות לעמוד מול ההגבלות של שליטי הטליבאן, אשר אסרו על כל ענפי ספורט לנשים ונערות, הפחידו והטרידו את אלה ששיחקו, גם אם הן מתאמנות באופן פרטי.
חלקן מרוסקות “אני כבר לא אותו אדם”, אומרת אחת “מאז שהטליבאן הגיע, אני מרגישה מתה”.
עוד לפני הטליבאן, ספורט הנשים זכה להתנגדות מצד רבים בחברה השמרנית באופן קיצוני באפגניסטן, הוא נתפס כהפרה של צניעותן של נשים ושל תפקידן בחברה. עם זאת, לממשלה הקודמת, עם גיבוי בינלאומי, היו תוכניות לעידוד ספורט נשים ומועדוני בתי ספר, ליגות ונבחרות לאומיות לנשים בענפי ספורט רבים.
נורה גדלה ברובע עני בקאבול, להורים שהיגרו מהפרובינציות והחלה לשחק כדורגל לצד נערים מקומיים ברחוב. כשהייתה בת תשע, מאמן ספורט הבחין בה ובעידודו היא הצטרפה לקבוצת נוער של בנות. היא שמרה את זה בסוד מכולם מלבד אביה. אבל הכשרון שלה הביא אותה לכך, שבגיל 13 היא נבחרה לשחקנית הכדורגל הטובה ביותר בקבוצת הגיל שלה ותמונתה ושמה שודרו בטלוויזיה. “בכל העולם, כשילדה מתפרסמת והתמונה שלה מוצגת בטלוויזיה, זה יום טוב עבורה והיא בשיא האושר”, אמרה “בשבילי, היום ההוא היה מר ותחילתם של ימים גרועים יותר.” אמה הכתה אותה בזעם ואסרה עליה לשחק כדורגל. היא המשיכה לשחק בסתר אבל נחשפה שוב כשקבוצתה זכתה באליפות המדינה, והתמונה שלה פורסמה בחדשות. היא התגנבה לטקס הענקת הפרס ופרצה בבכי על הבמה כשהקהל הריע. ביום שבו הטליבאן נכנס לקאבול, לדבריה, המאמן שלה התקשר לאמה ואמר לה שנורה צריכה לברוח לשדה התעופה ולצאת מהמדינה. נורה מספרת שאמה לא העבירה לה את המסר, כי היא לא רצתה שהיא תעזוב ונודע לה על כך רק כשהיה מאוחר מדי להימלט. היא חתכה את פרקי ידיה ונלקחה לבית החולים. “גם אם החיים שלי היו קשים פעם, הייתי בטוחה בעצמי וידעתי שעם מאמץ אני יכולה לעשות מה שאני רוצה”, אמרה “עכשיו אין לי תקווה יותר.”