“כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת” (ישעיה מד 13)

שירה גפשטיין־מושקוביץ,  ללא כותרת שמן על בד, 2006, 150X150 ס”מ, באדיבות בנק לאומי.

א. בית בספרות. הבית הוא האדם והאדם הוא הבית. הספרות תיארה תמיד את הבית, כהשתקפות דמותו של הדר בתוכו, אופיו וגורלו. הקשר בין הבית לבין דייריו היה תמיד הדוק, מורכב ורב משמעויות. לתיאור הבית על כל פרטיו היה תמיד חלק נכבד באִפיון העקיף של הדמויות, בהארת המצבים שנקלעו לתוכם ובחישוף העתיד להתרחש בחייו. זיקה זו מתקיימת במישרין ובעקיפין. בהקבלה ישירה בין הבית לאדם, לפיה: הבית מתפורר והדרים בתוכו עמו; ובה בשעה גם בעקיפין, בהקבלה ניגודית, לפיה הבית נשאר שלם אבל דריו נהרסים.
גם התיאורים הריאליסטיים ביותר של בתים בספרות, ננקטת בהם תמיד מדיניות של בחירה והשמטה. הפרטים שנבחרו להיכלל ביצירת הספרות, בנוסף על תרומתם למלאוּת התיאור הריאליסטי של הבית, כרקע לזמן ולמקום, יש להם גם תפקידים חשובים נוספים בעיצוב המשמעות הכוללת של היצירה הספרותית, עלילתה, דמויותיה וקורותיהן. מקום מיוחד תופסים: המרתף, הגג, המרפסת, הפרוזדור, המדרגות, החלונות ועצי הגן.
כבר במקרא הודגשה חשיבותו של הבית, שלמותו וחוסנו, כבסיס לקיום האנושי, ומאידך גיסא, הרס הבית, כביטוי לחורבן המשפחה והעם. “הבית” הוא המקום הפרטי ביותר, והוא גם המקום הציבורי ביותר: בית המשפחה ובית־המקדש. העברית והיידיש הנציחו משמעויות רבות של המילה “בית”, כגון: מעון; משפחה; שושלת; עם; שבט; בית־המקדש; בית בשיר; וכמעט אין־סוף לצורות הסמיכות, שהמילה “בית” משובצת בתוכן כנסמך וכסומך. שמות יצירות רבות כוללים בתוכם את המילה “בית”.
נוכחותו של הבית ביצירות הספרות בכלל ובספרות העברית בפרט היא רבה מאד. לשון אחר: כמעט שאין סופר שלא תיאר ברב או במעט את הבית ביצירתו, בפרוזה, בשירה בדרמה. דרכי התיאור רבות ומגוונות, ותפקידי הבית בעיצוב המשמעות הכוללת רבים ומורכבים.

דנה לוי, מלון מדבר #3 2007, הדפסת למבדה, 220X40 ס”מ.

דנה לוי, ים המלח #2 2007, הדפסת למבדה, 173X40 ס”מ .

דנה לוי, Desert Houses 2007, הדפסת למבדה, 190X40 ס”מ. כל הצילומים באדיבות גלריה טבי לאמנות.

ב. הבית הוא האדם. בהיסטוריה היהודית, שאחד ממאפייניה הוא הנדודים ממקום למקום, ישיבת־קבע מועטת וישיבת־ארעי מרובה, נודעת לתיאור הבית חשיבות מיוחדת. עצם העובדה שיש לאדם בית היא מרכזית בחייו, ומי שהוא בעל־בית יש לו מעמד מכובד בחיים, אפילו הבית קטן ודל: “בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר, / אךְ הוּא חַם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר” (ח”נ ביאליק: “בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם” תרנ”ז/1897). ספרות העיירה הרבתה מאד בתיאורי בתים, כחלק מן המאבק בגולה והרצון לשינוי החיים היהודיים. היא ביטאה את הסתירה הקבועה, במינונים שונים, בין המוח ללב, בין האידיאולוגיה לביולוגיה; הדחייה והאהבה; המלחמה וההתרפקות. עין אחת בוכה ועין אחת שוחקת. בגלל התרחקות הקוראים מספרות זו, וזרותם אליה, תובאנה חלק מן הדוגמאות מתוכה, בצד אחרות מן הספרות בארץ ישראל ובמדינת ישראל, הקרובות והידועות יותר.
הבית, כמשקף את דמות דיוקנו של האדם הגר בתוכו, מופיע דרך קבע, בספרות העברית לדורותיה. האדם מטביע את חותמו על ביתו והבית מצדו משפיע על בעליו. הספרות מטבעה המתארת מצבים של מצוקה, לחץ, התפוררות, תהייה, מבוכה, אבדן דרך, חשבון נפש, ממחישה תהליכים אלה גם באמצעות תיאורי הבתים וגורלם של הדרים בתוכם. מתוך שפע תיאורי הבתים והגיוון הרב שבתוכם יידונו כאן שני תהליכים קבועים ובולטים, המחשקים יחד את ספרות העיירה ואת הספרות הנכתבת בישראל: הבית שנמכר והבית המתפורר.

אילת אבני, דיוקן עצמי באדום 2008, 73X87 ס“מ, שמן על בד.

ג. הבית שנמכר. בספרות העיירה, כמו גם בספרות הנכתבת בישראל, משמעות מכירת בית, הריסתו ובנייה חדשה במקומו, נתפסת כניתוק מן ההיסטוריה, התנערות מן המורשת ואבדן הזהות. כך שׂ. בן ציון: “רואה אתה קורה זו? [- – – ] קורה זו של אלון עשה אותה אביך, עליו השלום — דבר של קיימא, כמו שהיו עושים בימים ההם… [- – -] בנין זה ‘נחלה’ לבנו עשה, ‘נחלה’ שתהא קיימת גם לבני בנים… עכשיו קמת אתה, גִלחת את זקנך ובאת לכאן — השד יודע מהיכן — למכור אותה?… בעל־הבית אתה — ומוכר?… [ – – -] ולמה? [ – – – ] שמע! עוד תשובו, כולכ-ם תשוּ-בוּ מאמריקה!…. תשובו ותכו על לב: ‘אשמנו, בגדנו’… “ (‘מֵעֵבֵר לחיים’, תרס”ד/1904). כך, מ”י ברדיצ’בסקי, אחד המובהקים בבוני הבתים בספרות: “בית כזה כי ימָכֵר לזר, ויד היורש מטה ואינו יכול לגאול את נחלת אבותיו [ – – – – ] — דבר כזה ימלא אותנו עצב־לב” (“בתים”, תרס”ה/1905).
למגמות אלה היה המשך במדינת ישראל, ההורסת את עברה, מוחקת אותו ובונה עליו מחדש. כך בסיפורו של חנוך ברטוב “הקַמְטָר”: “ומעתה הוארה כוונתו של ירובעל להפוך את הבית הזה למוזיאון [ – – – ]. לראות איך צומחים חיים חדשים מתוך העזובה. [ — – -] יכול היה, אולי צריך היה, אבל כבר לא יקום. הבית עם כל האדמה שנשארה, נמכר הבוקר… [ – – – -]. הבוקר גמרנו על דבר הרבה יותר נכון: יבנו פה שני מגדלים, נכון, פנטהאוזים למעלה, פיתוח שלם למטה, סוּפר לוקסוס, מגדל אורלוב ומגדל פנסטר, וזו תהיה ההנצחה החיה ביותר [ – – – ]” (מתוך: ‘מזל איילה’, תשמ”ח/1988).
ספרה של מיכל זמיר ‘מִתקנים ואטרקציות’ (תשס”ח/2008) מוקדש כולו להרס השכונה הוותיקה ולבניית בתיהם של החדשים שחדרו לתוכה, כסמל לשינויים החלים בחברה הישראלית. הוותיקים מוכרים את בתיהם, הקונים הורסים אותם ובונים במקומם “בתי חלומות”: “בזה אחר זה נרכשים בתי הוותיקים, ועולמם נכבש על־ידי האלפיון העליון — אילי היי-טק, דוגמניות עבר ואנשי עסקים, נציגיה של כלכלה חדשה, כלכלת שוק ססגונית ואכזרית”. (“על העטיפה”). הספר מפגיש בין מתווך הנדל”ן, שהתעשר, שמוצאו משכונת מהגרים סמוכה, לבין בת לדור המייסדים, שהוריה בנו את השכונה וכעת תש כוחם. זוהי “מלחמת בית בבית” — בתי הוותיקים, שהיו בזמנן וילות מהודרות, בסגנון מקומי: “בית אבן חדש, בסגנון מנדטורי, תריסי ברזל ירושלים, גרניום ועצי זית שגזעיהם עבותים ומפותלים מאיזה כפר ערבי בגליל”; מול בתי המתעשרים החדשים: “וילה בסגנון האיים הקנאריים, בריכת שחייה בלבה.. [ – – – ] זה אומר הרבה קשתות ודקלים ורעפים ועצי בננה, ובריכות נוי קטנות וסמויות מן העין שמשייטים בהן דגי זהב שלווים.” אלא שתמונת העולם היא מורכבת יותר: לא כל הערכים החיוביים שייכים לדור המייסדים, כשם שלא כל השלילה נמצאת בצד של “החדשים”, “המנצחים”. בשכונה החדשה העתידה להיבנות על חרבות הישנה, יהיו “בתים בסגנון טסקני, סיציליאני או מושבות הברון”. במרכזה ה”ספא” — סמל “חורבנה הגדול של החברה הישראלית” וסמל הקידמה והחיים הטובים של החדשים.
בתי האיכרים בני מאה שנה ויותר, בספר סיפוריו של עמוס עוז ‘תמונות מחיי כפר’ (תשס”ט/2009), בכפר הפסטורלי תל־אילן, נראים לכאורה יציבים, אך למעשה, עומדים להתמוטט. גם הם עתידים להימכר ולהרס, “לטובת” החיים המודרניים המבטיחים. כך בסיפור “יורשים”: “את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנטוריום. חוות בריאות. אנחנו נוכל לפתח כאן אתר שאין דומה לו בכל הארץ: אוויר צח, שלווה פסטורלית, נופי כפר שאינם נופלים מפרובנס וטוסקנה, עשבי מרפא, מסאז’ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית. אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יוכל להציע להם.” הנמשל, בסיפור זה ובאחרים ברור מאליו: החברה בישראל מצויה בסכנת התפוררות. היא מוכרת את נכסי “צאן ברזל” שלה, ומחליפה אותם בנכסי “עורבא פרח” שכביכול, רווחים בצידם.

מאיה אטון, Daily Wonders ,2004 עט על נייר, 35×40 ס“מ.

משמעות מכירת בית, הריסתו ובנייה חדשה במקומו, נתפסת כניתוק מן ההיסטוריה, התנערות מן המורשת ואבדן הזהות.

אוהד מטלון

ד. הבית המתפורר. לתיאורי הבית המתפורר בספרות מהלך קבוע, המאחד מספר עצום של יצירות ספרות לדורותיהן ולסוגיהן. הבית המתפורר, יש בו רמז מטרים לתהליך ההתפוררות של האדם, של המשפחה שגרה בתוכו ושל החברה כולה. לתהליך זה חוקיות קבועה: ראשיתו בבית הנראה כבעל יסודות מוצקים, שלם, יציב ומפואר, אבל המשכו בהתגלות איטית של סימני הרס והתפוררות מבפנים ומבחוץ: סדקים המתרחבים והולכים, ביסודות ובקירות, וחדירה של אויב מבחוץ כגון: שרשי עץ הממוטטים אותו מלמטה ונמלים, האוכלות אותו מבפנים.
בסיפורו “בתים” (תרס”ה/1905) ניסח מי”ב את מרבית המגמות המרכזיות הקיימות בזיקות המורכבות בין הבית ודייריו. סיפוריו המחישו מגמות אלה, ומימשו את היחסים המטפוריים המורכבים בין האדם וביתו. בסיפוריו, משמש הבית סימן־היכר לאופיו של האדם, קובע את גורלו, ומקיים קשר הדוק ויצרי ביניהם. צורתו של הבית יש בה הקבלה או הקבלה ניגודית לגורלם של יושביו: בית מפואר שיושביו חזקים ומצליחים אבל גם בית מפואר שיושביו נחלשים ומתמוטטים. גורלו של “הבית” בסיפור “בית תבנה” (תר”פ/1920) ידוע מראש באמצעות שמו המרמז על הקללות בפרשת “כי תבוא” (דברים כז-כח), שביניהן: “בית תבנה ולא תשב בו”. בסיפור מתוארת בפירוט מלאכת בניית הבית: “החלו לישר את הקרקע. הניחו יסוד אבני־גזית ועליו הקימו בנין של עץ. [ – – – ]. והבנין הולך ונשלם. את הגג כיסו ברעפים אדומים. ארובות־העשן נעשו לבנים שרופות”. הצבע האדום מעיד תמיד בסיפורי מי”ב על יצריות ותחושת כוח, המסתיימים בכי רע. “חצי שנה עסקו בהקמת הבית. אל הפתח הרחב באמצע עולים במעלות־אבן. שלושה חלונות מעבר מזה ושלושה מעבר מזה. כרכובי הפתח והחלונות נמשחו בצבע לבן, תריסי החלונות והדלת ירקרקים הם. יסוד הבית שחרחר, אבל ניכרים הקווים שבין אבן לאבן. רושם הכּל היה כדבר נחשב מראש.” הערה אחרונה זו, הנאמרת כביכול לפי תומה, מתגלה כמבשרת את החורבן העתיד לבוא. ככל שהבית מפואר ומהודר יותר, כך גדולה יותר הנפילה. הרס הבית הפיסי והסמלי במובן אישה ומשפחה, יש בו עונש על חטא גלוי של בעליו, אבל בה בשעה גם כנגד כוחות סמויים, אי־רציונאליים המקנאים בשלמות, ביופי, באושר ומתנכלים להם. הגורל נגזר מראש ואי אפשר לשנותו.

רובי לייבוביץ’, גובלן, 2010. באדיבות גלריה 39

ה. הבית השוקע. הבית השוקע, הוא חלק ממוטיב “הבית המתפורר” בסיפורי העיירה של מנדלי, ביאליק, ברקוביץ, ברש, הזז ורבים אחרים. מקור ההתפוררות, לא רק בגורמים חיצוניים אלא גם בגורמים פנימיים המצויים בתוך הבית פנימה: “ביתנו כבר התחיל שוקע!” אמרה בצער שפרה, שחזרה לעיירה לאחר שהות בעיר הגדולה, בסיפורו של י. ד. ברקוביץ: “מלפפונים” (תרס”ט/1909). כעת, היא רואה אותו מבחוץ ומבפנים כמות שהוא: “היא הביטה על סביבותיה והתבוננה בבית, בכתלים המעוקמים והמתקלפים, בתקרה הנמוכה והמפוחמה, בפינות האפלות, שקורי עכביש ישנים נושים מכסים עליהן באבק שחור, כפגרי זבובים. נדף ריח של עובש, של מי־שופכים ושל בגדי־לבן מזוהמים”. ובסיפורו “רוחות רעות” (תרע”ז/1917): “כל החורף עמד הבית הקטן והרעוּע, הנוטה לנפּוֹל, מוּבדל ומוּרחָק מעוֹלָמוֹ של הקדוש־ברוך־הוא. דלת הבית חמוּרה בחוֹמר ומטוּלָה בנסרי־עֵץ וּבקש, משוּפּעת וּכבדה, כמצוּמדה למזוּזוֹתיה, לא היתה נפתחת אלא לעתים רחוקות [ – – -]”. הרגשת ה”אין־מוצא” וחוסר הסיכוי ל”תיקון הבית”, הכריח את דייריו לעזבו ולנדוד בהמוניהם לעולם הגדול, לאמריקה, ומעטים מתוכם גם לארץ ישראל: “זלאטקה רקעה ברגליה, הכּתה באֶגרופה על השולחן וצעקה אֶל בני־הבית, כי הכּל כבר היה לה פֹּה לזרא! נמאסו עליה החיים השוֹממים והעניוּת המנוּולת, הבית הקטן והאפל, והמשכּב הקר והמזוּהם [ – – -]. הלא זרה אני פה! “ (שם).
סיפורו של חיים הזז “דורות הראשונים” (תש”ב/1942), שפורסם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, יש בו שילוב של חיבה גלוייה ולבבית עם דחייה מוסתרת ואידיאולוגית לעיירה וליושביה. זהו תיאור מיתמם במסווה של התרפקות אידילית כביכול, על העיירה, שמטרתו ביקורת סאטירית חברתית ומעמדית על יושביה. הסיפור פותח בתיאורם של שבעה בתים בעיירה אוֹטשֶׁרֶטניה, הבנויים בצלמם של בעליהם, וחלקם יש בהם בנוסף גם “משום קלסתר־פנים” של אחד מחכמי ישראל: “וכאן ביתו של ר’ איציקל קוּקה לאהל’ס, כפוף ושפל בארץ וגגו משופע ויורד למטה כמין זקן מרובה וקרנות־גגו משולשלות כשתי פיאות ארוכות שהן מעלות מזונות לעזיהם של ישראל, ויש בו משום קלסתר־פנים של בעל הט”ז כדמותו”. [בעל ה”טורי־זהב” הוא דוד הלוי סגל, מגדולי הפוסקים האשכנזים.]

מיכל בר אור, יאפא, 2010

ו. הבית הרעוע ־ היציב. כשמתקבעת מוסכמה ספרותית, באה בעקבותיה גם האפשרות לנפצה. כך, סיפורו של יצחק שנהר “מסתורי ילדות” (תרצ”ו/1936), החורג ממסלול “הבית השוקע” ושובר את המוסכמות. ביתו של הילד המספר ה”רעוע” לכאורה מתגלה דווקא כיציב וכמקור חיים: “באתי אז לגור בבית סבא, והבית עתיק־יומין רבוץ בהרחבה בקצה העיירה, קורות עבות סועדות את כתליו במשופע, ואזובים חוורורים עולים בחרכּיו המפוּתלים. מחבואי־סתר היו בו בבית, וזיזי־פתע, כּוכים נודפי טחב, ואשנבּי־צבעונין לשעשועי קרנים, מזווֹת גדושי־עבר מוברחים על בּריחי־חלודה, ומרפסת־נסרים רעועה הנעה לכל משב רוח מצויה”. זהו בית רדוף־רוחות, המתואר כמיטב המסורת של בתים מסוג זה. דומה שהוא מתפורר מתוכו, והשיגעון מהלך מעליו ומשמיע את קולו. אבל דווקא המשוגע הוא השפוי מכולם: “בלילה היה הבית מתמלא רחשי־סוד. שינים כּרסמו בקרשי הרצפה, ונאנקו רהיטים המתפקקים מרוב שנים, פרפרוּ באין שמע כנפים נעלמות, חרקו לפתח קורות־הגג הרחובות, פכפכה מאליה זרבובית הכּיור, וענו לעומתה הצרצורים המנסרים. ומעל התקרה, בירכּתים, הלמו בקצב דפיקות עמומות, אחת ואחת, אחת ושתים. ידעתי: אלה הם קבּיו של קלונימוס־בחור.” בעת מבחן עומד הבית העלוב איתן, ואילו הארמון הנאה של המשפחה הנוצרית השכנה, הוא זה שעולה באש, כיוון שהחיים בתוכו רקובים: “אך כאן, בחצר זו, התנוסס בית שקט ונאה ושתי קומות לו, והוא נשען על מערכת עמודים מגולפים ולפניו גן רחב־ידים”. בבית זה, שבו, לכאורה “מנגנים האילנות” רוצח הבעל את אשתו, ושורף את ביתו. הבת נמלטת לבית היהודי הבזוי, וזוכה בו לאוכל ולמחסה.

הבית המתפורר, יש בו רמז מטרים לתהליך ההתפוררות של האדם, של המשפחה שגרה בתוכו ושל החברה כולה. לתהליך זה חוקיות קבועה: ראשיתו בבית  הנראה כבעל יסודות מוצקים, שלם, יציב ומפואר, אבל המשכו בהתגלות איטית של  סימני הרס והתפוררות מבפנים ומבחוץ.

אילת אבני, תפנים עם מודל 2006, 61X46 ס“מ, שמן על קליבורד.

ז. הבית המתפורר — כביטוי להתפוררות היחיד והחברה. כאמור, גם הספרות הישראלית, משופעת בבתים, המשקפים את הגָרים בהם ואת גורלם, וגם בה, בדרך כלל, תהליכי ההרס דומיננטיים. ההתפוררות בתוך הבית, מייצגת את התפוררות החברה כולה. אם הרס הבית בעיירה היהודית שבגולה, הוביל, בין השאר גם לארץ ישראל ולפתרון הציוני, הרי הרס הבית בספרות הישראלית, מתריע על הסכנות הנשקפות לחברה ולמדינה, מבפנים ומבחוץ, כפי שחוֹוים אותם הסופרים העומדים על המשמר.
יצחק אורפז, בספרו ‘נמלים’ (תשכ”ח/1968) העביר את הרס הבית האלגורי, כמשל לחברה כולה, אל תוך הבית הפרטי של בני הזוג הסמליים: יעקב, רחל והשכנה בלהה. הבית מייצג את מערכות היחסים המורכבים, האישיים והמיתיים, הריאליסטיים והגרוטסקיים, בין הבעל ואשתו. העלילה ממוקמת בדירת גג בבית ישן, בתל־אביב, שלכאורה נבנה באופן יציב, אך התמוטטותו צפויה: “אם אתה רוצה למוטט את הבית, אין אתה צריך לכרסם את התקרה; די אם תערער את תימוכיה. אדרבה, תקרה זו ככל שהיא עבה ומוצקה יותר, מחץ נפילתה קטלני יותר — וזאת יש לומר לזכות הבית הישן הזה: אלה שבנוהו לא דיקדקו במידות של מהנדסים, ולפי שהאמינו שבית יש לבנות לאורך ימים, לא קפצו ידם והשפיעו בו חמרים הרבה ומן המובחר. עתה כבדה תקרת הבית ואיתנה מאוד — ואוי ליום בו תימוט.”
גיבור הסיפור הוא “בנאי סוג א’, מבקיע לוח־פיגומים, כשצריך”. כדי להציל את נישואיו, יועץ לו הרב להחליף דירה, והרעיון “תופס” אותו: “בית חדש — התחלה חדשה. והרי בנאי אנוכי”. בינתיים הוא גר עם אשתו בבית ישן: “דירתנו היא דירת־גג קטנה בבית ישן, בה חדר קטן והול. ההול מוליך אל החדר, החדר אל המטבח הקטן, המטבח הקטן אל חדר־השירותים הקטן מאוד, בו מתקן המקלחת — אין אמבט — וכס־השימוש צפופים זה אצל זה. קו ישר מוליך מן הגג דרך כל הפתחים.” הבית “נקי מאד” אך “רוחש” — רוחש נמלים: “מיהרתי אל הגג. [ – – – ] נתחשׂפה זפת הגג מתחת לקליפת־הסיד הדקה, ועליה — שיירת נמלים, שחורות כגרגרי־ארד, מתנהלת לאטה אל פתח הבית”. הבעל, הבנאי, מכין עצמו למלחמה בנמלים, המתוארות כאויב דֶמוני. בין תכניותיו: “סתימת פרצות בקיר” ו”הרמת קירות־לבֵנים מפנים לקירות הבית”. אבל כל מאמציו המתוחכמים נכשלים והנמלים משתלטות על הבית. האישה, רחל, מוקסמת מן הנמלים, ספק משתפת פעולה עם הבעל, ספק משתפת פעולה עם הנמלים. הבית שנבנה “לאורך ימים” עתיד להתמוטט, בגלל הנמלים המפוררות אותו מבפנים, כביטוי לבני הזוג החיים בו, שחייהם המשותפים שובשו. הבית החדש לא נבנה. בתהליך אטי אבל בטוח, מתפוגגת האשליה הריאליסטית של הסיפור, והסיוט ההזוי והסוריאליסטי תופס את מקומה. בני הזוג, כמו גם הנמלים, משתנים מתחילת הסיפור לסיומו, ונהפכים מדמויות ריאליסטיות, לדמויות מיתיות. בסופו מתפורר הבית ובני הזוג בתוכו מאושרים, חופשיים, ספק מתים ספק חיים.
הבית רדוף־הרוחות בספרו של א. ב. יהושע, ‘אש ידידותית’ (תשס”ז/2007), ממשיך את מסורת תיאורי הבתים המכושפים-מסתוריים-הגיוניים בספרות בכלל ובספרות העברית לדורותיה, מתוך חידוש ומקוריות. הרומן כתוב בסגנון המשלב מציאות של אסון ותחושת קלילות, רצינות והומור, התואמים את שמו המזעזע כל ישראלי. גיבור הרומן, אמוץ יערי, הוא מהנדס שירש מאביו משרד לתכנון מעליות. במגדל בן שלושים הקומות נשמעות: “שריקות, תרועות והמיות בלתי־נסבלות בפיר של המעליות, שמשרדו של יערי תיכנן אותן וגם פיקח על התקנתן”. למעלית, לרוחות ולקולות חיים משלהם. הרוחות הן אנושיות, מוסיקליות, ספק חיות ספק מפלצתיות. בבדיקה יסודית “מפעם לפעם נדמה שנחשף לפניהם שרטוט של פני אדם או חיה, ולפעמים נראה כאילו חרוּת בבטון משפט באותיות נעלמות”. המומחית למעליות “שאלומת הפנס שלה לוחכת בשיטתיות את הקיר, מצביעה ליערי על מעֵין שפתיים פעורות בפיר, או נחיריים, תוצאה של רשלנות היציקה או אפילו כוונת זדון. כמו קניו של עוגב ענק בכנסייה מפיקים הנחיריים האלה קולות מגוּונים וסותרים, אבל בלי יד מכַוונת של אמן נגינה.” המעלית משמיעה את “מוסיקת הרוחות” כ”פלא העוגב הטבעי”, שיש לו “שפתיים ונחיריים”, ספק כתוצאה של מחדל הנדסי, ספק כיצור מיתולוגי, שיש לו חיים משלו. הוא משחר לטרף, ומנסה ללכוד את המומחית בצעיפה האדום, ולהשליכה כקרבן “אל בור התחתית”. מתחולל מאבק בין האדם לבין המכונה־האליל המשחר לטרף, ו”הטכנאי המגיח מן המעלית נראה כאדם קדמון בפתח המערה”. בסופו של דבר מחולצת המומחית בשלום, “נאקת הרוחות חוזרת לעצמה” והדיאגנוזה היא: “התכנון והייצור נכונים אבל אשמה החֶברה”. יערי הזקן, מתכנן המעלית האישית, קובע שהפגם במעלית הוא מכוון ונעשה על ידי “פועלי הבניין הזרים” בשל התנאים המשפילים שנתנו להם. יערי הבן, נרדם במיטת ילדותו וחולם חלום בלהות על “פיר הרוחות” שבו “המעליות הן כמו קרוניות במכרה פחם [ – – -] ובמקום פחם הן מסיעות דיירים לבושי שחורים [ – – -].” בסופו של דבר נתגלה מקור התקלה: “האשמה בפיר. השאירו בו, במקרה או לא במקרה, שפתיים, וחלילים שיש להם אפקט של עוגב בכנסייה” ולכן זקוקה “חברת הבנייה לרחמים מחברת הביטוח” ואילו המתכנן והמהנדס “פטורים”. דומה, שלמותר להכביר הסברים על הסמליות של אשמת החברות. בסיומו של הרומן, חוזרים הבעל והאשה ומתאחדים, לאחר שהאישה שבה ממסעה לאפריקה, שבה “הרוחות” הן חלק מן המציאות. גם מעקשים נוספים נהפכו למישור. הבניין רדוף־הרוחות, המעלית המנגנת והפיר המפלצתי, הם משל מורכב לחברה ולמתרחש בה בתחום היחיד והכלל, וסמלים פתוחים למציאות הישראלית. מעבר לתיאור המחוייך, המבוסס על ייעוץ מקצועי של מהנדסי מעליות, נשארו השאלות המרכזיות על מקור הרוחות והפגם במגדל הדירות הישראלי — פתוחות. אין לדעת אם “נבעתה פרצה”, תוצאה של “פגם ביחסים”, או מקורם ב”רוחות של העולם החיצון”. ובעיקר: מי אשם? האם “התיקון” אפשרי ואם יחזיק ממעמד לאורך ימים.
שירו של אשר רייך “אני הבית” יכול לשמש כמוטו וכאפילוג לבית היהודי בהיסטוריה ובספרות: “אֲנִי בַּיִת / עָשׂוּי מֵעָפָר, מִדָּם וּמִמַּיִם, / עִם הַדּוֹרוֹת עָבְרוּ עָלַי מֵָה / רְעִידוֹת אֲדָמָה וּבְכָל זֹאת נוֹתַרְתִּי / לַעֲמֹד גֵּאֶה עַל רַגְלַי. אֲנִי הוּא / יָוָן, רוֹמָא וִירוּשָׁלַיִם, יֵשׁ בִּי / אֲבָנִים שֶׁהָיוּ חֵלֶק מִבֵּית הַמִּקְדָש, “ (מתוך: ‘גג’, גליון 13, אוקטובר 2006/תשרי תשס”ז, עמ’ 24) .

ל
עיון נוסף:
אורציון ברתנא: “נמלים”, בתוך: ‘הפנטסיה בסיפורת דור המדינה’, הוצאת הקיבוץ המאוחד ופפירוס, תש”ן/0991, עמ’ 162 – 171.
נורית גוברין: “תוכחה מְגוּלָה”, תש”ם/0891. כונס: ‘קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה’, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב וגוונים, תשס”ב/2991, עמ’ 443-461.
שמואל ורסס: “בתי ברדיצ’בסקי”, ‘ממנדלי עד הזז’, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ”ז/7891, עמ’ 198-229.
יהודה פרידלנדר: “המארג הסאטירי ב’דורות הראשונים'”, תשל”ד/4791. כונס: ‘מבחר מאמרים על יצירתו’, בעריכת הלל ברזל, הוצאת עם עובד, תשל”ח/8791, עמ’ 100 – 110.
גדעון קצנלסון: “הבית השוקע בסיפורי י. ד. ברקוביץ”, תשי”ד/4591. כונס: ‘מבחר מאמרים על יצירתו’, בעריכת אברהם הולץ, הוצאת עם עובד, תשל”ו/6791, עמ’ 96-104.
רובי לבוביץ‘, גובלן 2010, 100×125 ס”מ הדפסה על נייר FineArt מהדורה 3/6, באדיבות גלריה 39, תל־אביב.
מיכל בר־אור, Jaffa / יאפא 2010, 100×100 ס”מ הדפסת פיגמנט ארכיונית Archival Ink-jet print.

Reflectionsof the Israeli Home

in  Literature by Nurit Govrin

Residing in it, as reflected in Hebrew literature. Describing a home is one way to typify characters, their destiny, and the interrelationship between the two. There is a direct correspondence between the home and the person: where a home disintegrates, so do its dwellers. An inverse correspondence is also seen: the home remains intact, but its dwellers go to ruin

Realistic details of homes in literature provide a framework for the overall significance of the work. Occupying pride of place in this context are the basement, the roof, the balcony, the corridor, the stairs, the windows and the garden

The article traces the connection between peripatetic Jewish history and the description of homes in Hebrew literature originating in the Diaspora, Palestine and the State of Israel. Two motifs stand out in Hebrew and Israeli literary works: the home that is sold and the home that disintegrates

Prof. Nurit Govrin, Literature researcher