המעצב היפני החידתי Tokujin Yoshioka, המשתתף בביאנלה ה-54 בוונציה, השתתף לאחרונה באירוע בינלאומי המזמין מעצבים ואדריכלים להביע את רעיונותיהם דרך המדיום של זכוכית. Yoshioka בחר להציג בתערוכה בית תה שקוף עשוי זכוכית Kou-An (光庵).
Yoshioka הוא מעצב יפני נוסף ברצף מעצבים, ידועים יותר ופחות, השמחים להזדמנות לתכנן בית תה. בואו נעיף מבט על כמה מבתי התה שתוכננו בעשור האחרון, תוך דיון בהיסטוריה של בית התה והקשר שלו עם ארכיטקטורה.
טקס התה, ה-צ’ה-נו-יו-יו, ובית התה, שותפים לקשר שיש בין אמנות עם מוזיאון. טכס התה במקור החל בתקופת קאמאקורה המאוחרת (1185-1333) ובמשך כמה מאות שנים, לקח על עצמו תפקידים שונים, החל מרוחניים מאוד ועד לוולגריים ומלאי זימה. הצורה הנרקיסיסטית והמתענגת של טקס התה, ייצרה תגובה ביקורתית משכבות חברה מסוימות. בקתות קטנות ומבודדות לשתיית תה החלו להופיע בפאתי המרכזים העירוניים, מציעות בריחה מהמולת היומיום, גם לאנשים עם אמצעים. בקתות או מקלטים בשם Iori אלה, היוו את הטיפוס הראשון של בית התה.
שיגרו באן – בית התה מנייר (2011) בית התה הזה נבנה כחלק ממכירה פומבית של אמנות ועיצוב יפניים, לצרכי צדקה, על מנת לגייס כספים עבור פליטים של רעידת אדמה. אחד האדריכלים הידועים ביותר של יפן, שיגרו באן, כבר עיצב מבנים מגלילי נייר מאז 1989, המספקים פתרונות דיור לפליטים המרובים באזורי אסון כמו רואנדה וטורקיה, בנוסף למשרדד זמני שיושב על הגג של מרכז פומפידו בפריז ואפילו אולם קונצרטים מנייר באיטליה. לבניית לו-טק זו יכולת הסתגלות למחזור של מבנים, החוברת לאג’נדה המוסרית וסביבתית של באן.
בעקבות בעלי הון אשר ניצחו במלחמות קטנות רבות והשתלטו על הכפרים, צריף Iori הפשטני הפך עד מהרה לסמל של עושר ועצמה. קרמיקה סינית יקרה החלה להשתלב בעיצוב של בתי תה, יחד עם שימוש בעץ יקר, שובך על החלונות, ציפוי לכה ורכיבים אחרים. אבל עד אמצע תקופת מארומאצ’י (1336 – 1573) שינוי משמעותי התרחש, אשר שינה את הכיוון של בית התה. את הקרדיט לשינוי זה נושא סן-נו-ריקיו, אשר ידוע כמי שאחראי על עיצוב טקס התה כפי שאנו מכירים אותו כיום ושמו הוא שם נרדף לאסתטיקה היפנית. Rikyu הביא את בית התה לחלל האידאלי שלו: בית התה הכפרי, או soan.
Hako 2008
בשנת 2008, מעצבים הודיעו לתושבי יפן, חברה אשר מתגאה בהיתוך המסורתי עם המודרני, כי הם יצרו Hako – פירושו תיבה ואכן פשוטו כמשמעו, זהו חלל פנימי שנועד לשמש כבית תה זמני בתוך חלל המגורים. Hako הוא מרחב אטום שמסנן ומעמעם פעילות שאר אזורי הבית. הוא פועל כמו יקום מיניאטורי מעשהה ידי אדם. ההרכבה שלו והפירוק קלים מאד, ללא צורך בבורג או במסמר אחד. באותה שנה הוא זכה בפרס עיצוב יפני.
soan לא היה המילה האחרונה בטיפוסי בתי התה שידעה יפן. המאסטר טויוטומי הידיושי (1537 – 1598), האיש החזק ביותר ביפן בזמנו, בנה את טאי-אן (待 庵), בית תה הקיצוני ביותר אי פעם. הכניסה אליו הייתה קטנה כל כך, שהאורחים שלו, רובם אנשי צבא, נאלצו לוותר על חרבם ולזחול פנימה. הפנים היו רחוקים מלהיות זוהרים. למעשה, הוא דמה למערה זעירה יותר מכל דבר אחר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה בית התה היה בשימוש דמות רבת עצמה.
קנגו קומה – Fuan 2007
קנגו קומה יצר כמה בתי תה לא שגרתיים. בשנת 2007 הוא יצר את Fuan 浮 庵 שפירושו “צף”: חדר תה צף מורכב מבלון הליום עטוי בד אולטרה לייט, השוקל 11 גרם בלבד למ”ר, המשקל של החומר מנטרל את הלחץ של ההליום כלפי מעלה ויוצר מבנה מאוזן באופן מושלם ללא קירות או עמודים. Kuma לעתיםם נוהג להציג את בית התה הצף שלו (בדרך כלל במקומות של פעילות המונית, כגון חנות כלבו), מזמין את הצופים להצטרף לטקס תה אמיתי במרחב פרדוקסלי לכאורה של מציאות מדומה. המבנה, אם אפשר לקרוא לזה כך, מעיד על הסלידה של Kuma מאדריכלות מדי אסרטיבית, לטובת “אדריכלות רכה”, מונח שטבע Kuma ומתייחס לאל זמניות.
מותו של Rikyu, שיצר מהפכה באדריכלות בית התה, בעיקר בהפצת תורתו בקרב תלמידיו הרבים, יצר מציאות חדשה שהם הם שוחררו מהדומיננטיות של מורם ורבם והסתעפו לכיוונים ניסיוניים שונים.
Igarashi – Tea House 2006 בשנת 2006 האדריכל Igarashii בנה בית תה חצי שקוע, ייחודי בכך שיצר הפרדה בין אזור הכנת התה מאזור ההגשה שלו.
לאחר מותו של Rikyu, בית התה נכנס לתקופה של הזנחה ממושכת. כמעט כל הדרך בתקופת אדו (1603 – 1868), חדרי התה שניבנו היו חיקויים של מה ש-Rikyu עשה. הארכיטקטורה של יפן בעיקר התעלמה מבית התה כצורה לגיטימית של אדריכלות. בשנת 1920 הופיעו ביפן כמה אדריכלים שהייתה עליהם השפעה עמוקה של מודרניזם אירופאי. אדריכלים אלה יצרו שוב עניין קצר בבית התה, אבל זה ארך זמן קצר בלבד ושוב חזרה תקופת היובש. קנזו טנגה (1913 – 2005), האדריכל המוביל ביפן שאחרי מלחמת העולם, אמר פעם בגבהות לב שיכולה כמעט להישמע נאיבית, תוך הבעת אמונתו כי אדריכל יכול להגיע למיצוי תהילתו המקצועית, רק דרך תכנון מבנים ציבוריים מונומנטליים – “אני לא עושה בתים”. באופן כללי עמדתו הייתה משותפת עם רוב האדריכלים שלאחר המלחמה ובית תה הודח ככלי אין חפץ בו.
Terunobu Fujimori – Takasugi-AN 2004
Terunobu הוא אולי אחד האדריכלים האקדמיים ביותר ביפן כיום, הן רעיונית והן בפרקטיקה. הוא הושפע עמוקות מבית התה. בשנת 2004 פוג’ימורי השלים בנייתו של בית תה שכותרתו Takasugi-AN 高 過 庵, פשוטו כמשמעו “גבוה מדי”. בשונה ממשנתו של Rikyu, הפנים אמנם היה עשוי מחומרים צנועיםם כמו מחצלות במבוק, אך למרות ש-Rikyu העדיף שטח שיכול להכיל לפחות שתי מחצלות, פוג’ימורי איפשר כ-4 עד 5 מחצלות טאטאמי במרחב, מספיק לישיבת 2 אורחים (אבל לא לעמוד). כאן הוא המקום שבו, מבחינה ויזואלית, נפסק הדמיון ובית התה של פוג’ימורי סוטה מן המסורת. הבית הוקם על 2 עצים שנגדעו והובאו מיער הררי סמוך. על מנת להגיע לחדר, האורחים חייבים לטפס על הסולמות הבודדים השעונים על העץ. וכאן טמונה הגאונות של העבודה של פוג’ימורי. הוא מנחה את התודעה של אורחיו, מטיל עליהם לטפס ולהגיע לשיא ההגדרה שלו של הרוחני מעל פני קרקע.
החל מצריף Iori קטן המתחיל את ההיסטוריה של בית התה, אנחנו מגיעים ליפן העכשווית שבה בית התה משגשג. בתים עכשוויים משלבים בתי תה במרחב המגורים שלהם, על מנת לספק הפרדה פיזית בין הרעש לשלווה, בין היומיומי לרוחני. חדר התה יכול להיות עצמאי או מחובר לבית. אבל כפי שראינו, ישנם כללים שונים הקובעים את צורתו. בדומה לדרך שבה אדריכלים מערביים מעצבים חדר אמבטיה או מטבח, בתי תה בנויים בדרך כלל באמצעות מיטב החומרים. במונחים של $ לכל מטר רבוע, בית התה הוא כנראה בערך 10 פעמים העלות של שאר החלקים של הבית.
די ברור כי ההקשר ההיסטורי שלו, שהופך אותו לנושא אטרקטיבי עבור אדריכלים.
כאשר יפן המודרנית, מתמודדת עם הצפיפות והקרבה בין הבתים וחוסר הפרטיות, קשה שלא להיזכר בכוונה המקורית של בית התה. בערך לפני 800 שנים, בקתות זעירות הופיעו במרכזים עירוניים אך הרחק מהעיר. בעיקרו של דבר, בית התה סמל יצירה ארכיטקטונית לא-עירונית בתוך סביבה עירונית. עם כל הכניסות הזעירות, הדלות הכפרית, חוסר בקישוטים וחללים פרדוקסליים, שאיכשהו איזנו גדול וקטן, פנים וחוץ, בית התה נראה סותר את היסודות עליהם מושתתת האדריכלות. פוג’ימורי טען כי כסוג של אדריכלות, בית התה היפני הוא הזירה היחידה שבה פרדוקס, אירוניה וחורבן, מתחברים יחד לנושא אחד.
יתכן אף שבית התה, בהרבה אופנים, מחק את הבית היפני המודרני (או אולי זה להיפך). חדר התה, קטן ואינטימי, מייצג איזון שאדריכלים שואפים להשיג בכל מגורים שהם מעצבים. דרך בית התה אפשר לחדד מיומנות אמנותית ולהגמיש שרירים יצירתיים. בית התה מאפשר אדריכלים לפלרטט עם הסוריאליסטי בדרכים שהם לעולם לא יוכלו בשמירת מסורת.
