מעידה ונפילה בפומבי הן מצב מביך, אבל הן יכולות להיות גם מקור להשראה. כך זה אצל Sandro Giordano. לאחר שנפצע בתאונה בעת רכיבה על אופניים בברצלונה, הוא הרגיש צורך לשחרר את הטראומה והצילום עזר לו לעשות זאת – באקסטרים: דרך צילומי אנשים נופלים. לא בגיחוך או שמחה לאיד, אלא בשנינות, הומור ואירוניה וללא בושה. הפרויקט הזה של התרפיה באמנות שלו, נקרא Extremis.

הרגע המכונן הזה הפך אותו לצלם: “לפני כן לא הייתי מעלה בדמיוני להיות צלם”, הוא מתוודה “התחלתי קצת בשביל הכיף, אבל עכשיו זה התפקיד העיקרי שלי. עברתי את הרגע האפל ביותר בחיי כשנפלתי בתאונה. בעקבותיה חשתי את התשוקה לספר את הרגע הספציפי הזה, את ההתרסקות, לגרש את הכאבים הנפשיים שלי. כל תמונה מספרת סיפור. אני מעניק לצילומים מנה גדולה של אירוניה. אין דבר יותר גרוע מלהיות רציני. כל התמונות חסרות פנים, בכדי שלא נחוש אמפתיה אמיתית. לצורך הצילומים אני בונה סט, מדמיין את המיקום של האובייקטים והדוגמנים, איך הם יהיו לבושים, ומה יהיו האביזרים שצירך למצוא בכדי לספר את הסיפורים שלהם. שוכר וקונה בגדים, פאות וחפצים. לעתים אני מדמיין דברים שקשה להשיג במציאות. למשל, הדמות הראשית, אישה שעייפה מלהיות נשואה או סתם מתחתנת עם חלקים של גוף – אני מאמין שקניבליזם הוא מעשה האהבה הקיצוני ביותר שניתן לדמיין.
אני חובב סרטי אימה וזה משפיע בהכרח על התמונות שלי. אני סבור שמראה מקאברי מספק את הצד הסאדו-מזוכיסטי של כל אחד מאיתנו. הפרויקט שלי מבוסס על תפיסה עמוקה של אי-נוחות לגבי העולם כולו. אני מספר סיפורים על דמויות שלא יכולים לעמוד בקצב, אובססיביים עם החומריות שלהם. אני אוהב לחשוב שאנשים יכולים להזדהות עם הדמויות שלי ועם הסיפורים שלהם.