הצורך ההכרחי שלי להשכים כל בוקר ולצאת החוצה, בכדי לקבל את הבוקר לזרוח יחד עם השמש.
נולדתי למרגלות הר, וכשנולדים ליד הר אז כמו כל הדברים, הוא מגיע כמובן מאליו.
אבל ההר שלי עמד שם וחיכה לי כל השנים, כמו הנחל לידו ומרחבי האין סוף שפשוט היו סבלניים מספיק וחיכו לרגע בו אוכל להעניק להם אהבה.

החיבור שלי לטבע ולסביבה שלי הוא עמוק ביותר, איני יכולה בלי הביקור היומי הזה, זה הסדר שלי, זה הארגון שלי, זו הבריאות שלי. כך אני מבינה את מציאות חיי, אלו הערכים שלי, זה האוויר שלי וזה המורה שלי, כאן אני לומדת הכל. אני קוטפת בעיני ציורי נוף שעוצרים נשימתי ואותם אני פשוט מצלמת. כמו שרשרת פנינים אני עוטה אותם על צווארי. כי בגדול זה קל, את מירב העבודה עושה הטבע, היקום וגם כמובן החקלאים, ואני? אני רק שם כדי לצלם.

אני מצלמת אך ורק באייפון ולעיתים עורכת על ידי סרגל העריכה שמובנה בטלפון, מסך הנייד הוא קטן וצבעיו שונים מעט ממה שיוצג על מסך גדול, למדתי שיש צורך בהדגשה מסוימת בכדי שישקף נאמנה את שצולם. מכיוון שאני מצלמת אך ורק בשעות טרום זריחה וזריחה האור הוא שעושה את יופי הצילום, אלו שעות מדהימות מבחינת האור, גווני הנוף משתנים מהר והם הכי יפים שיש. זו הפליאה שאני רואה ואותה אני מנציחה. לא מעט מהצילומים אינם עוברים אפילו את ההתערבות הזו. אין בזה צורך.

כדרך חיים, אני מאד מחוברת לאדמה וזה גם המסר שאני רוצה לצלם, אז לא אוכל ולא רוצה לשנות לגמרי מבלי לפגוע במסר הזה.
יחד עם זאת, אני מדגישה שישנן סדרות צילום שאותן אני ממש מעבדת עם סנפסיד (אפליקציה לעיבוד תמונה) והאייפון הלוך וחזור עד לתוצאה שאותה אני רוצה, אלו על פי רוב הסדרות של הפריחות בנחל או צילומי תקריב של חלק נופי. כך גיליתי עולם קסום של צבע ושל עומק. מכיוון שאני מלאת דמיון, התוצאות זורקות אותי לצלול לעולם עמוק ואחר.

התחלתי לצלם רק בסגרי הקורונה, עת כבר יצאתי לפנסיה טרייה. שנים ארוכות מאד אני יוצאת לריצות וצעדות בטבע, סופגת, מתמלאה ומוקירה את הזכות שהענקתי לעצמי לחוות יום יום את הפלא הזה.
בזמן הסגר הראשון כשאסור היה לצאת, הייתי כאריה בסורג, אני גרה ממש צמוד לשדות ומצאתי עצמי נאבקת בין ההיגיון שזה רק נכון להמשיך לצאת, אל מול הדרישה שאסור. ברור שלא עמדתי בזה והייתי מתגנבת החוצה בבוקר כשאף אחד אינו בחוץ וגומעת לי את ה-10 קילומטרים היומיים.

הקמתי לי דף פייסבוק בו הייתי מעלה צילומים מהבוקר וכותבת על החוויות. לאט לאט התקבצה בדף קבוצה של אנשים פשוט נפלאים שהגיבו, שימחו, ואמרו שמחכים ל״אוויר״ הזה כל בוקר. כאשר העליתי את הפוסט הראשון שלי, הגיבו מיד שני צלמים מקצועיים ונפלאים, במחמאות והצעות קטנות לשיפור, כל כך הופתעתי, כי לא חשבתי לרגע שיש כאן משהוא מיוחד.

אין לי הכשרה מקצועית. פשוט ניסוי באייפון והבנתו ואפשרויותיו. הרגשתי שידע מקצועי מסודר אולי יקח ממני את החרות להרגיש ולצלם מה שבא לי ספונטנית. חששתי שחוקים יפריעו. ומצד שני אפשר להרחיב ידע אדיר מאחרים שהם מקור נהדר להתפתחות. היד שלי היא החצובה והחיבור הפנימי העמוק הם הטכניקה שלי.
מצלמה כבדה יותר לא תאפשר לי את היציאות הארוכות האלו, ולכן אני נשארת עם האייפון הקל והמאפשר תגובה ספונטנית ומהירה. הזריחה מהירה.. וההשתנות מהירה מאד ולעיתים רגע אחד קצרצר של אור שנופל על עלה, או שלפתע מקרין חזק על הנוף או מחשיך אותו הם קצרצרים.. היית? ראית? צילמת? יש לך.