באירוע ישתתפו גם תמר ארזי בפרפורמנס-משך שהוא ניסוי ביצירה, ויוצגו פרינטים והדפסים של האמניות המציגות בתערוכה במחירים נגישים למתנות חג.
אירוע הנעילה יתקיים ב-28.3 עם קוקטייל צהריים ואמנות שאפשר גם לרכוש כמתנות לחג. בנוסף מכירת יד שנייה מארונן של האמניות + הפתעה.

/// למידע על אירועי bite

צילום מלי גולדפרב

כשמתבוננים ביומיומי דרך עדשה אמנותית, נחשף הפוטנציאל לשינוי / מרינה פוזנר

נדמה שלעיתים, הרגעים המשמעותיים ביותר בחיינו נולדים דווקא בפשטות היומיום. כך היה, כשישבתי בבוקר שישי בבית קפה בפלורנטין, מנסה לנסח את הרעיון מאחורי פרויקט “לחם וחמאה”. באותו רגע, בשולחן סמוך, אישה הוציאה לחם עגול וענק מתוך שקית נייר חומה ובתנועות כמעט טקסיות החלה לחלק אותו בין חבריה. הפעולה הפשוטה הזו – שהייתה מעין מופע לא מודע של שיתוף ונדיבות – ריתקה אותי. כשניגשתי אליה, התפתחה שיחה שבסופה האלמונית בצעה גם לי חתיכה טריה מהלחם.
אותו מפגש אקראי, היה רגע מכונן במחקר שלי. הוא הכיל את כל מה שלימים יהפוך לעקרונות המרכזיים של מודל EAT-VISION שפיתחתי – האינטראקציה החברתית סביב אוכל, חוויית השיתוף, הקשר לזיכרון אישי, והפוטנציאל הטרנספורמטיבי שטמון ברגע של עונג העונה גם לצורך.

מרינה פוזנר. צילום נטאשה זריקר

“מפגשים בקיוסקו”
הפרויקט החדש (16.2-28.3) מבקש לחקור את הפוטנציאל הזה. בתערוכה קבוצתית ושלושה אירועי תוכן נלווים של יוצרות קהילת bite לרגל חודש האישה הבינלאומי, נוצר דיאלוג בין חלל בית הקפה כזירה חברתית לבין הבמה האמנותית.
בית קפה הוא מקום שמייצר מפגשים – יזומים, מקריים, ארוכים או קצרים. זו נקודת ציון, מקום להשראה או לעבודה. לפעמים זה “רק” מפגש לקפה, “רק” פגישה, “רק” רגע של עצירה. אך ה”רק” הזה הוא הרבה מאוד – הוא רגע של גילוי וטמונה בו האפשרות לחיבור או להכרה בשוני שבינינו.

מרינה פוזנר. צילום נטאשה זריקר

מרינה פוזנר

Aperitivo וניוקי – מזון אהבה
ביום שלישי, 11.3, החל מהשעה 18:30, אתארח בפעם השנייה במטבח של הקיוסקו להכנת “מזון אהבה”: Aperitivo וניוקי. בתערוכה, אני מציגה עבודה אינטראקטיבית על הבר – “וידויים על כוס קפה” – ומזמינה את אורחי הקיוסקו לשתף בסיפורים על מפגשים שחוו בבתי קפה. הסיפורים שייאספו יהפכו למופע חי.
במציאות הרוויה שלנו, כוס קפה היא גם הזמנה לחשוב איזה “אני” אנחנו בוחרים להיות. היא מאפשרת לבחור לפעול, והדרכים רבות – להיפגש, לחבור, לדבר, להקשיב ולשתף.

ליאור רז

ליאור רז, אמנית רב-תחומית

אני עובדת עם חומרים שונים החל מגזרי עיתונים,אפוקסי, בדים, וחפצים שננטשו – ומשלבת אותם כדי ליצור עבודות תלת מימד וגם קולאז׳ים. הסגנון שלי מושפע מזרם הדאדאיזם, סוריאליזם, מוזיקת רוק עם טאץ ואסתטיקה של גראנג’ ופאנק. אני אוהבת לקחת דימויים מנוגדים כמו למשל יוקרה מול אנדרגראונד, עדין מול כאוטי – וליצור מהם עולם חדש.

ליאור רז

הקולאז’ עבורי הוא לא רק טכניקה, אלא דרך להסתכל על המציאות. אני מפרקת ומרכיבה מחדש, בוחנת איך דברים יכולים להשתלב גם כשהם נראים בלתי קשורים. אני רואה בזה תהליך של מיחזור – לקחת משהו שהוזנח ולתת לו חיים חדשים, להפוך “זבל” ליוקרה.

ליאור רז

המפגש הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלי. כמו בקולאז’, שבו חומרים שונים מתלכדים ליצירה אחת, כך גם מפגש בין אנשים חושף רבדים חדשים. כל אחד מביא איתו צבע, חוויה, שכבות משלו – וכשנוצר דיאלוג, משהו חדש נולד. בתערוכה האחרונה, למשל, הכרתי אמניות חדשות, כל אחת עם שפה משלה, וגילינו עד כמה אנחנו שונות אך גם דומות.
בסופו של דבר, האמנות שלי היא קריאה לחיות עם תשוקה. אני רוצה לעורר רגש, לגרום לאנשים לזכור את הליבידו שלהם, את הילד הפנימי שתמיד מחפש לגלות. אמנות בשבילי היא חופש, התנסות, חיבור – בדיוק כמו מפגש אמיתי.

ליאור רז היא חברת קהילת bite, משתתפת ומציגה בפרויקט ״מפגשים בקיוסקו״.

דניאל וייל. צילום עומר מסינגר

שֵׁדוֹנִים / דניאל וייל

שֵׁדוֹנִים־פְּנִימִיִּים וְשֵׁדוֹנִים־חִיצוֹנִיִּים מְנַסִּים לְהִתְנַשֵּׁק דֶּרֶךְ הָעוֹר שֶׁלִּי
הַשִּׁנַּיִם קְטַנּוֹת וְחַדּוֹת וּמַרְגִּישׁוֹת כְּמוֹ אֶלֶף מַסְמְרִים
הֵם מְנַסִּים לִקְרֹעַ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
לָאו דַּוְקָא בִּשְׁבִיל לַהֲרֹג
אוּלַי בִּשְׁבִיל הַסִּפּוּק
שֶׁבְּשִׁחְרוּר יְצָרִים

דניאל וייל

בתקופה כזאת, מפגש הוא כמעט דבר רדיקלי.
להתקרב זו אל זו בעדינות, בהקשבה, בסקרנות. לסגור דלת וחלון, להרגיש את הרעש מחריש האוזניים מתעמעם בגוף ולנכוח בתוך שקט. בארבע עיניים, או במאה. לשמוע את הנשימות, את הלב ואת הדופק. להיזכר שגוף יכול לפגוש גוף, נפש יכולה לפגוש נפש, מילה יכולה לפגוש מילה, גם בחמלה ולא רק בכאב, פחד, מתח או אלימות.
בתערוכה “מפגשים” ישנן יצירות שונות של נשים שמתייחסות למושג הזה, “מפגש”, בן ארבעת האותיות, שמקפל בתוכו כל כך הרבה חידות, סתירות ויופי. כל אחת בשפתה היא, בליבה היא. יצירה פוגשת את האחרת, וביחד- יש שם קריאה גדולה. הצעה לאלטרנטיבה לתרכובת המתוחה והחריפה של האוויר שסוגר עלינו, בקשה לאמת.
מפגש הוא אלמנט שמעסיק אותי מאוד ביצירה שלי. המפגש בין דיסציפלינות מרתק אותי, העברת רעיון יצירתי אחד בין מדיומים רבים ומציאת התמהיל המדויק עבורו, בלי גבולות הגדרה, הוא אזור הספר האפור והיפה ביותר בעיניי. הארץ הלא-נודעת, שרק בדיעבד לאחר מגע הרגליים בקרקע, אפשר לדעת עליה דבר או שניים.
עבורי, מפגש הוא הדבר שמגלגל את התנועה מאחורי ההתגשמות של היצירה. מפגש של מחשבה עם מילים, מפגש של מילים עם דף, מפגש של מילים על דף עם צלילים ותנועה, מפגש של מילים, צלילים ותנועה עם במה, מפגש של יצירה עם עיניים, אוזניים ולב של בני אדם.
רגע חד-פעמי בזמן בו אדם צועד אל תוך חלל ההתרחשות, עם כל מה שהוא היום. עם הקפה שנשפך על החולצה בבוקר, שיחת הטלפון עם אמא, ההודעה שמחכה להישלח כבר שנים, החוב לביטוח לאומי, ההתרגשות לקראת הטיסה, השמחה מהפרחים שחיכו לו על הדלפק אתמול בערב. כל אדם שפוגש ביצירה שלי בורא לה עוד קיום, מפגש שיכול להתקיים רק בינה ובינו, רק ברגע הזה בזמן. בהווה שהוא. בהווה שהיא.

דניאל וייל

בתערוכה “מפגשים” תלויים חמישה שירים שלי. עותק מקורי יחיד מכל שיר, נוצר במכונת הכתיבה שלי, “Remington” שחורה בשפה העברית, מכונה ישנה שראתה לא מעט.
כשאצבעותיי נוקשות בפטישי האותיות שפוגשים את סרט הדיו המקרטע לעיתו בין עיגולי המתכת המסתובבים, נושקים דיו בדף ויוצרים יש מאין ריקועים שחורים (לעיתים אפילו עד כדי חירור), מלאכת הכתיבה מרגישה הרבה יותר כמו ציור.
עוצמת הנקישה, העדינות שבה שחררתי את הידית הקטנה המשמשת לירידת שורה, תשומת הלב שלי לסרט הדיו שהסתבך, נקרע והתחורר- כל אלו משפיעים על הטופוגרפיה של השיר בגרסתו הממשית.
מכונת הכתיבה שלי עדינה, תובענית, טוטאלית ויודעת כל. אם נדדו מחשבותיי מהמלאכה, על הדף תופיע אות לא נכונה ואיאלץ להתחיל מחדש, מכיוון שאי אפשר למחוק את מה שכבר הוטבע על הנייר. אם תשומת ליבי לא מונחת במילים והאותיות- רווח יישמט, ייכתב המספר שמונה במקום סימן הניקוד מקף, סרט הדיו ייקרע ולא אוכל להמשיך לכתוב. אם אשכח שהאות ” ש’ ” בדרך כלל מוטבעת חלש יותר ולא אשהה בנקישה עליה פעם נוספת, המילה תהיה לא-מובנית. אם לא אאחוז בקצה הדף באצבע עדינה ואמשוך במידה כשאני יורדת שורה, ייתכן שהרווח בין השורות יהיה קטן מדי או גדול מדי. אם אאחוז בטרם אוודא שאצבעי אינה מוכתמת במעט דיו מסידור הסרט שהתרחש רגע קודם לכן, אכתים את הדף.
השירים הללו לא נולדו על גבי מכונת הכתיבה. חלקם מופיעים בספר השירה שלי וחלקם פורסמו במקומות אחרים. אבל המפגש המחודש איתם מול מכונת הכתיבה, בניסיון להפוך אותם ליצירה ממשית שניתן לתלות בתערוכה, היה אחר. דרש אותי לגלות אותם שוב, לראות אותם בעיניים חדשות ובלב פתוח, שמשתהה באהבה על כל אות ואות.
מפגש שהשאיר אותי עם הד, משאלת לב לאפשרות הזאת, גם מול הדברים במציאות שנדמים בלתי-אפשריים לעדינות.

דניאל וייל

דניאל וייל היא חברת קהילת bite, משתתפת ומציגה בפרויקט ״מפגשים בקיוסקו״. דניאל משוררת, מוזיקאית ואמנית פרפורמנס.
ביצירתה היא חוקרת את טשטוש הגבולות בין דיסציפלינות שונות, כאשר אבן הפינה היא צלילה עמוקה לתוך השפה העברית.
בשנת 2022 היא הוציאה לאור את אלבום הבכורה שלה, “גורת אריות שפת זאבים” בהפקה מוזיקלית של יהוא ירון וגם ספר השירה הראשון שלה, “להישאין”. הספר פורסם בהוצאת “עיתון 77”, ובעריכתו של פרופסור גבריאל מוקד.
דניאל מופיעה ברחבי הארץ על במות שונות ובימים אלה היא עובדת על יצירת פרפורמנס חדשה וחוקרת שיתופי פעולה עם אמניות ואמנים מדיסציפלינות שונות ביצירות נוספות.
לצד עשייתה האמנותית, דניאל מנחה סדנאות כתיבה וכיתות אמן.

/// למידע על אירועי bite

הילה כדי