היא נולדה (1963) וגדלה בטוקיו ובבגרותה עברה לצרפת (1995), שם היא חיה עד היום. מאחר שחשה מדוכאת כאישה, במילותיה שלה: “הפניתי עורף לכל מה שמתלווה לזהות, קהילות, סטריאוטיפים של ‘מגדר’ ודטרמיניזם של תורשה. הדיוקן העצמי אינו השתקפות של עצמך, אלא השתקפות על הייצוג של עצמך.” בעודה ילדה, קימיקו יושידה הופתעה להתוודע לסיפור של אמה שלה, שפגשה את בעלה בפעם הראשונה ביום חתונתה.
המעבר לפאריז נתן לה הזדמנות להיוולד מחדש, עירוב תרבויות אפשר לה להרחיב את הביטוי שלה לאוניברסלי יותר, למרות שהוא נעשה בהשראת  זיכרונות אישיים, תוך חיפוש אחר הזהות התרבותית שלה. מאחורי כל תמונה גועשות  תהיות קיומיות ופילוסופיות, המוות נוכח והדיוקנאות מייצגים את הגורל הבלתי נמנע של החיים שמתפוגגים.
הדימוי של האישה היפנית האידיאלית, נותר ללא שינוי במהלך המאה האחרונה. יושידה מביאה את תסכולה מכך, בדיוקנאות המציגות בעצם מצב נשי ושאלת הזהות.
הדיוקנאות שלה רבי עוצמה ועדינים כאחד, מציאותיים ובדיונים, פרדוקסליים – אנסמבל דיוקנאות עצמיים כמו-מונוכרומטיים, רשת אינטימית, הסובבות סביב נושא אחד: מצב האשה ביפן. התמונות שלה הן בפורמט גדול, המדגיש את אפוס הביו-פנטזיה שלה. ריבוי של זהויות המבטאות את דעיכת הייחודיות, את ה”דקונסטרוקציה” של העצמי. הדיוקן העצמי שלה הוא מרד נגד כל הארכיטיפים שאנו נאחזים בהם באופן מודע ולא מודע. דרישה שכל הדברים יהיו מוטלים בספק, האדם מתמוסס לתוך הכאוס. יושידה לא רוצה להכריז “אני”, אלא אומרת בשקט “אני אינני”.
עבודותיה נמצאות בין היתר באוסף של מוזיאון ישראל.