המטבח

“צבוע כחול, מבחוץ ובפנים, נראה שהוא מארח שמיים. זהו בית שאפשר לחלום בו ולמות בשלווה”, כתב המשורר והמוזיאוגרף המקסיקני Carlos Pellicer, חברם הקרוב של פרידה קאהלו ודייגו ריברה, על בית המגורים La Casa Azul שהוא כיום מוזיאון, בשכונת Coyoacán, בדרום מקסיקו סיטי. בשנת 1904, Guillermo Kahlo, אביה של האמנית פרידה קאלו, בנה בית נמוך, בשטח של 800 מ”ר, מעוצב בסגנון צרפתי, שהכתיב עידן הדיקטטורה של Porfirio Díaz, עם חצר וגינה מרכזית. כאן, שלוש שנים אחר כך, נולדה הבת שלו פרידה וכאן היא גדלה.
האבא איבד את הבית כאשר הגיעה המהפכה, מאחר ועבד כצלם הרשמי של המשטר. כאשר בשנת 1929 נישאו פרידה ודיאגו, הם רכשו אותו מחדש והעדיפו כמובן, בדרכם ועל פי ערכיהם החברתיים והפוליטיים, להחליף את הזהות העיצובית שלו מזרה – למקסיקנית.

המטבח והגינה המרתקים אשר בבית, הם שזכו לתשומת הלב המירבית של הדיירים. לפרידה הייתה רוח מהפכנית בעולם האמנות, בפוליטיקה ובמערכות היחסים האישיות שלה, אבל המטבח שלה עוצב בצורה מסורתית, בסגנון כפרי הזהה לזה שבבתים המקסיקניים הישנים. “בלי הצבעים שלנו, הניחוחות שלנו והאנשים שלנו, מה אנחנו? שום דבר”, אמר האמן. ריהוט העץ במטבח נצבע צהוב, הקירות רופדו באריחים כחולים, לבנים וצהובים, שנעשו בעבודת יד בפואבלה Puebla, המפורסמת בזכות האוכל והאריחים המסורתיים שלה, מאז המאה ה -16. באותה עת, אמנים ואספנים רבים של מלאכות יד מקסיקניות, כמו פרידה, ניסו להציל את התעשייה הזו ואימצו אותה כחלק מהזהות המקסיקנית הגאה.

צמד האמנים דחה את המודרניות שהביאה התקופה ובחר בסגנון הילידי המסורתי, בסגנון הבית שלו כמו באופנה שפרידה אימצה לעצמה. היא ויתרה על תנור בישול על גז מרומניה והשתמשה רק בעצי הסקה. לא היו לה כלי מטבח מנירוסטה, אלא תמיד רק מנחושת, אשר יוצרו בסנטה קלרה, עיירה ב-Michoacán, קדירות החרס ניקנו ב-Oaxaca וכדי הזכוכית, מ-Guadalajara. הצמד לא הרבה להשתמש בסכו”ם והעדיף לאכול, כמו פשוטי העם, עם טורטיות במקום סכו”ם. כלי המטבח היו עשויים עץ ואבן וולקנית.
בני הזוג לא ראו שום סתירה בין האידיאלים הפוליטיים הסוציאליסטיים שלהם, לבין העסקת משרתים בביתם. האוכל היה אחד ההשראות הגדולות של פרידה, אשר קבעה מדי יום את תפריטי הארוחות וליוותה את המשרתים לשוק. היא הייתה טבחית גרועה, אבל מארחת נהדרת ושגרירה מצוינת של הגסטרונומיה של ארצה. חדר האוכל שלה האכיל אושיות כמו אנדרה ברטון, טינה מודוטי, אדוארד ווסטון, לאון טרוצקי, רוקפלר, פרנק לויד רייט, אורסון וולס וגארי קופר. פרידה עיצבה את השולחן כאילו היה אחת מיצירות האמנות שלה וכולם התוודעו למטבח המקסיקני המסורתי, שארך עד שתים עשרה מנות ולווה בטקילה. בכל פעם שאנשים ידועים, חשובים או רמי מעלה, הגיעו למקסיקו, זה היווה חלק חשוב מאוד בביקורם, לבקר את פרידה ודייגו ולסעוד איתם. בכל לילה נתון אפשר היה למצוא את הרוקפלרים, הנרי פורד או ליאון טרוצקי, אוכלים מנות מקסיקניות קלאסיות, מאזינים לנגינת הגיטרה של המריאצ’י ושותים טקילה עד השעות המוקדמות של הבוקר.

הגינה

ג’קארנדה, אולאנדר, פילודנדרון, ורדים, חמניות, פוקסיה, ציפורני חתול, שרכים, עצי פרי וזנים רבים של קקטוסים ובשרניים הם בין אלה שצמחו ועדיין צומחים, בגינה של La Casa Azul. הגינה הבוטנית שלה אכלסה אוסף צמחים שפרידה אצרה בתחכום ובקנאות. במרכז ניצבה פירמידה אקסצנטרית, בגובה שבעה מטרים, עם מדרגות, שעיצב ריברה.

פרידה עצמה ענדה בכמה מהפרחים – כמו גרדניאס, דהליאס, בוגיינווילאה – אשר קישטו את תסרוקותיה ושמלות הטהואנה הבהואנטיות שלה. הגינה, האמנות והלבוש של פרידה, היו חלק מיצירה אחת, שהתלוותה אליה הצהרה של מיתוס לאומני שכלל גם חיות המחמד שלה: קופים, תוכים, תרנגולי הודו, נשר וחבורת כלבים שכללה Xolointles, כלב מקסיקני קירח משיער. ההזדהות הרוחנית, פוליטית ואמנותית שלה עם מקסיקו, הגיעו עד כדי זיוף תאריך הלידה שלה, כדי להתאים אותו לשנת המהפכה – 1910. הביטוי האמנותי של ריברה נעשה בקנה מידה ציבורי ומונומנטלי, בציורי קיר המציגים את העבר המוערך של מקסיקו ותיקווה לעתיד ואילו קאלו ביטאה את האמנות שלה בצורה פרטית יותר. היא הנושא של האמנות שלה. זה אינטימי ואפי.

“אני מציירת פרחים כדי שהם לא ימותו”, כתבה קאלו ביומן שלה. צמחים ופרחים מופיעים ברבים מיצירותיה של קאלו, מעידים על התבוננות ושאיבת השראה מהטבע. הציורים בהשראת הצומח אצל קאלו, הם לעתים קרובות אלגוריים במונחים רגשיים, מיניים ותרבותיים ומבטאים את השנינות שלה ואת המשחק בכפל משמעויות, כמו יצירת דמויות היברידיות, חצי צמחיות וחצי אנושיות, המתארות את עצמה ואת הסובבים אותה.