חיזיון תת-ימי, חוויה של עולם אחר, חבוי אך חשוף, מסתורי אך גלוי לעין, פראי ומתחבט אך נע לפי סדר סימטרי שכאילו מוכתב על-ידי הטבע ומוליך להקות דגים. גופות ערומות של בני אדם נעות בחן או במתח, נהנות מחופש קל תנועה או כלואות ושותקות כדגים בעולם חסר אוויר וקול, מתחבאות במעמקים של עולם של דממה, או מנסות לשבור את קירות הזכוכית השטוחים ולייצר קשר עם הצופה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Angelo Musco מתחיל את הפסיפס האנושי שלו בצילום של כמה עשרות מודליסטים עירומים, נשים וגברים בצבעי עור ושיער שונים, מהם הוא מרכיב קומפוזיציות משורגות, כשהם שוכבים על שטיחי לבד ענקיים הפרוסים על רצפת הסטודיו שלו. הוא מנחה את העוזרים שלו כיצד לסדר ולהשכיב את הגופות, כשהוא משקיף על הקומפוזיציה ממרומי מרפסת בסטודיו שלו ומשם מצלם אותה. מאלה הוא מרכיב באמצעות הפוטושופ קומפוזיציות קלאסיות של אלפי דמויות – כשהוא אינו חוזר ואינו משכפל ולו פעם אחת את אותה תנוחה. את יצירתו “תהום” יצר במשך כשנתיים, באמצעות צילומים של מודליסטים מתחת למים, בבריכת שחייה פרטית בדירת הגג של חבר בניו-יורק. העבודות מודפסות בגודל ענק ומכסות את כל קירות הגלריה, מעניקות לצופה חוויה של שהייה בעולם תת ימי הזוי. הרכבת העבודות הענקיות על קירות הגלריה, אורכת ימים רבים. עבודותיו מוצגות ברחבי העולם והוא זכה אף לייצג את איטליה בביאנאלה בוונציה. עבודה ממוצעת שלו נמכרת כיום בכ-200 אלף דולר.

 

 

 

הוא נולד ב-1973 בנפולי, איטליה, למשפחה ענייה. האם סבלה ממחלה שגרמה להשמנת יתר והוא נולד לאחר 11 חודשי הריון במשקל של 6.5 ק”ג ומסובך בטראומות בריאותיות שגרמו לו לפרק זמן לשיתוק בצידו הימני של הגוף. ההפך הגמור מקלות המשקל והתנועה של הדמויות החטובות בעבודותיו. בילדותו למד בבית ספר קתולי שניצב מול הים, שם היה עוקב אחרי מרדפי המשטרה המנסים לצוד מבריחים של השוק השחור בסירות מנוע מהירות. הוא למד אמנות באוניברסיטה בנפולי ושהה מספר שנים בגרנדה שבספרד במסגרת חילופי סטודנטים. לדבריו, מאחר ולא היה לו כסף לרכוש חומרי ציור, הוא השתמש בצילומי גופות חבריו ללימודים כאמצעי ליצירת עבודותיו. ב-1997 הוא עבר לחיות בניו-יורק בה הוא חי עד היום, ושם פיתח את יצירותיו הנוכחיות.
לדבריו, החורבות והמיתולוגיה הקדומה של העיר פומפיי העתיקה, הקבורה במעמקי הים שבמפרץ נפולי, משמשים לו השראה. המים עבורו הם עולם המסמל לידה וגם מסמל מוות במחנק ללא אוויר. כך הדמויות שלו נעות בין ניגודים, בין סדר לכאוס, בין כניעה ורפיון של הגוף, לבין ריחוף חופשי וחסר מעצורים, כמו סירנות מיתולוגיות המסוגלות לנשום ולנוע בטבעיות מתחת למים בעיניים פקוחות, בתוך “תהום”, כך בעברית, שמה של אחת מיצירותיו. “זה המילה הראשונה בה בחר אלוהים להשתמש, בספר ‘בראשית’, בכדי לתאר את המעמקים הגדולים, את המים”, אומר האמן. בגופות העירומים כדרך הטבע, הוא יוצר דימויים המחקים את הטבע – קיני ציפורים, מחילות נמלים, קורי עכביש, ענפים ושורשי עצים משתרגים ומתפתלים ומערבולות מים, בהם שוחים להקות בני אדם כדגים, זוחלים כנמלים וטווים חיים קומונאליים כקורי עכביש שבריריים.