Dinner Date,1963

מריסול, שנולדה כ-María Sol Escobar בפריז, למשפחה עשירה מונצואלה, כונתה על ידי אנדי וורהול "first girl artist with glamour". בתחילת שנות ה-60, גם הפסלים שלה וגם פניה – היו בכל מקום, בכתבי עת לנשים כמו גם בכתבי עת לאמנות וגם על השער של Time ו-Vogue, מצולמת על ידי הצלמים המוערכים ביותר, כמו רודי בורקהרדט, רוברט מייפלתורפ והנס נאמות'. היא זכתה בתואר אחת מ"Red-Hot Hundred" של מגזין Life. את התערוכה שלה בגלריה סטייבל באפר ווסט סייד של מנהטן, בשנת 1964, פקדו אלפיים מבקרים ביום. היא הייתה כוכבת בכל קנה מידה.

Portrait of Marisol Escobar (detail). Photo Oscar White

Jack Mitchell

Jack Mitchell

Marisol (1979), Robert Mapplethorpe

מריסול הייתה לא רק אייקון בינלאומי של אמנות הפופ, אלא אחת האמניות הייחודיות והפורצות הדרך בתנועת האמנות הזו – אף על פי שהיא, כמו אמנים רבים, התנערה מהתיוג הזה שלה. כמו אצל בת זמנה הצרפתית-אמריקאית Niki de Saint Phalle (1930–2002), ההילה של האמנית הועצמה על ידי יופיה ודמותה כדוגמנית אופנתית (כינו אותה "גרטה גרבו הלטינית"). היא עצמה עשתה שימוש בדמותה שלה, על ידי שחזורה במגוון אמצעים והדבקתה לפסליה, כמו ספינקסים מסתוריים. האמנות שלה היא סוג של דיוקן עצמי (בדומה לג'ודית לייסטר, פרידה קאלו וקירסטן יוסטסן), שגררה האשמות מיזוגיניות על נרקיסיזם, שלא הצליחו לזהות את המתח בין חשיפה עצמית להשטחה עצמית בעבודתה.
חברה וורהול הציג את המתח הזה בסרטו הקצר Marisol – Stop Motion", 1964", דיוקן סוריאליסטי, שבו הן עריכת הסטקטו שלו והן הביצועים דמויי הבובה שלה, הופכים אותו לגרסה קינטית של אחד מהפסלים שלה. מריסול מתחזה בסרט למריונטה נטולת רגשות, מופיעה, נעלמת ואז מופיעה שוב, כשתקריבים של כפות רגליה הנעות במהירות, מדגישים את מה שנראה אז כמו מומנטום בלתי ניתן לעצירה.

Andy Warhol and Marisol,1965 David McCabe

כזו היא הייתה גם בחייה, שותקת, קוסמת, נעלמת, מופיעה, חמקמקה כמו האמנות שלה: פרצוף אבן, ראוותני ויפה ללא ספק. ככל שהפופולריות שלה גברה, תחושת העצמי שלה נמוגה. היא הייתה בכל מקום ובשום מקום. היא לא חיפשה הערצת המונים, "אם אמן אחד שאת מכבדת אומר שהוא אוהב את העבודה שלך", הסבירה, ב-1965 "זה הדבר שהכי חשוב". במסיבות היא הייתה יושבת, אניגמטית, שתוקה, דוממת עד שעכביש יכול היה לטוות קורים סביבה.

MoMA, Marisol, The Family-1962

כמו המריונטה של וורהול, בחיים האמיתיים, היא נעלמה מעולם האמנות ב-1958, בורחת לרומא לאחר הפריצה שלה לסצנת האמנות ב-1957, רק כדי להופיע שוב בניו יורק ב-1960, עם סדרה חדשה של פסלים מגניבים, שהם מרובעים, קופסתיים. זה המאפיין המזהה שלהם וגם החידה שהם מציבים. עשויים קרשי עץ שמקורם באתרי בנייה, עליהם היא ציירה והדביקה דיוקנאות, במשטחים דו-ממדיים שיוצרים קוביות תלת-ממדיות.
גופן של הנשים אצלה, שבלוני, נטול צורת גוף. לאורך ההיסטוריה, אמנים גברים הדגישו את המטען האירוטי והמשדל, בגוף האישה, מיניות נשית בדימויים של שפתיים ואברים נשיים, חשיפה של טאבו כאתגר פמיניסטי לפטריארכיה ואילו לעומתם, בפסלי העץ מרובעי הצורה של מריסול, הנשיות רדומה.

The British Royal Family, 1967

John-Wayne-1963

The Generals 1961-62-side-view

האמנות של מריסול לא עמדה במבחן הזמן. כיום, לאחר יותר משישים שנה, אמנות הפופ נראית קצת פאסה. אם הציור של קורבנות זוועה וייטנאמים על אחת משלוש נשים עם מטריה, 1965–1966, הרגיש פעם כמו ביקורת חברתית נושכת, הוא כעת כמו לבוש אופנתי. מה שהופך את פסלי מריסול ל"פופ", הוא לא רק שהאיקונוגרפיה שלהם שאובה ממקורות פופולריים, כמו זה של וורהול, ג'יימס רוזנקוויסט ורוי ליכטנשטיין, אלא שהם פופוליסטים. הם מעמידים פנים שיש להם זיקה עם האנשים הפשוטים, תוך שהם מציגים אותם בצורה מתנשאת כבובות. בין אם הם גנרלים בורלסקיים או לועגים לחלום האמריקאי, הפסלים של מריסול מציעים קריקטורות פוליטיות קלות לעיכול ותפיסות פופוליסטיות של חיי משפחה ושעות פנאי. לדעתה של מריסול, כולנו פיוני עץ ערוכים על לוח שחמט.

hugh hefner 1966

Portrait of Sidney Janis  -1967-68

בשנות ה-70, מריסול טיילה באסיה, למדה לצלול והיתה מוקסמת מהאקולוגיה הימית על חוף האוקיינוס ​​בטהיטי. כששבה לניו יורק, חזרה והציגה, בוויתור על הצורות המלבניות של הפסלים הקודמים שלה, היא גילפה ברקודה ענקית, דייגים והציגה עבודות המנכסות אמנות עממית, 1971. כל הביקורות על עבודותיה היו שליליות.
לאור הנטייה שלה לפרוש בפומבי לאחר אבני דרך משמעותיות בקריירה, מריסול לא בדיוק נעלמה – היא נעלמה.
בעשורים שחלפו מאז זכו אמניות כמו מריסול, סנט פאל ויאיו קוסמה לשבחים כחלוצות, האיקונוגרפיה של אמנות הפופ מיוצגת על ידי השילוש הקדוש של וורהול, רוזנקוויסט וליכטנשטיין, בין היתר על חשבון אותן אמניות. אמנות הפופ עצמה מתה, נראית כמו מוצרי המסחר שהיא מחקה.
מריסול נפטרה בגיל 85, ב-2016. הגלריה לאומנות אולברייט-נוקס בבאפלו, ניו יורק, היא המוזיאון הראשון שרכש יצירות של מריסול ובכך רכש מקום מיוחד בלבה. עם מותה, היא הביעה את הכרת התודה שלה בכך שהורישה את אחוזתה למוזיאון.

קראו על Niki de Saint Phalle

The Cocktail Party 1965

Jack Mitchell

self portrait looking at the last dinner

Photographer Walter Sanders

six women

Portrait of Willem-de-Kooning 1980

hans namuth