אחד מסמלי האר-דקו המכוננים, הוא הדיוקן העצמי של Tamara de Lempicka, לבושה בירוק במכונית הבוגאטי המפוארת. התמונה הוזמנה לשער המגזין הגרמני Die Dame, שהגדיר אותה כ”סמל לשחרור האישה”. הקומפוזיציה הפוסט-קוביסטית של הציור, הצבע המתוחכם, תחושת הזוהר, שפתיה האדומות והתלתל הבלונדיני שלה המבצבץ מתוך כובע Hermès, כפפות נהיגה מעור, עם הרומנטיקה הפוטוריסטית בעידן המכונה וגל המודרניות. זו אישה שיודעת לפלס לה דרך, בלי שום דבר שיעצור בעדה, היא תדהר עם הבוגאטי שלה ותדרוס את מי שינסה לעצור אותה. “אין ניסים”, קבעה בריאליזם המקפיא שלה “יש רק מה שאתה עושה בעצמך.”
במקור, המכונית לא הייתה באמת בוגאטי, אלא הרנו הקטנה שלה והעתיד המפואר שאליו צללה, היה למעשה, בלי שידעה, אפילוג: המערכה האחרונה של אירופה כפי שכולם הכירו אותה.

תמרה גורניק-גורצקה נולדה בוורשה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), בשנת 1898 בערך, לאם פולניה עשירה ואב רוסי יהודי. היא נולדה לתוך עולם פריבילגי, שאנן ונהנתני, לא מודע למלחמות העולם ההרסניות באופק של אירופה.
כשהייתה בת 14, פגשה בסנט פטרסברג את תדיאוש למפיקי, עורך דין ממשפחת אצולה ונישאה לו, רגע לפני המהפכה הרוסית, ב-1917. השניים הגיעו לפאריז ללא כסף ורכוש, כמו שאר הגולים הרוסים. שם נולדה להם ילדה, מריה קריסטינה “קיזט”. החשיבות העצמית של בני אצולה מפונקים, פגשה בפאריז שנים של מחסור מבייש. בעוד בעלה אינו מצליח למצוא עבודה כלשהי, תמרה הייתה נחושה להצליח כאמנית מקצועית. היא התלמדה בסטודיו של ציירים ואת הקוביזם למדה מהמנטור שלה, הצייר והמבקר André Lhote. היא פתחה סגנון קוביסטי סינטטי, דרך ריבוי של מישורים גיאומטריים קטנים, שיצרו דימויים חושניים של נשים שוכבות, מתרחצות, מתחבקות ומלטפות באופן לקוני, זו את ירכיה של זו.
הגוף הנשי העירום לא היה זר לאר-דקו ואף אפיין אותו, זה היה, אחרי הכל, העידן של ג’וזפין בייקר. אבל הערום הנשי אצלה, היה הגרסה הלסבית למסורת הציור הניאו-קלאסית הצרפתית. בחיים האמיתיים, היא ביטאה את אותה תשוקה כמו בציוריה, מציגה את גופה התמיר, הדק והחטוב שלה, לובשת גלימת סאטן לבנה עם עיטורי נוצות. זה רק תרם לפופולאריות הגואה שלה.
ב-1923 היא הציגה בגלריות קטנות בפריז, בשנה שלאחר מכן, עבודותיה הוצגו ב-Salon des Femmes Artistes Modernes בפריז ובשנת 1925 היא הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה במילאנו.

16a Tamara de Lempicka with Salvador Dali in New York, 1941. Pinterest.

ז’ק קוקטו אמר עליה “היא אוהבת אמנות ואת החברה הגבוהה באותה מידה”. חייה החברתיים שקקו במקביל. היה משהו דורסני בדרך שבה רכשה כל כך הרבה אוהבים משני המינים, שרבים מהם ומהן, היו גם הדוגמניות שלה והפטרונים שלה. בהינף של יד עטורה צמידי יהלומים מכף היד עד הכתף, היא ויתרה על בעלה והצטרפה לסלבריטאי האוונגרד האירופאים: מרינטי, ז’אן קוקטו, גבריאל ד’אנונציו, אנדרה ז’יד, כמו לפיקאסו הקוביסט.
אלה היו שנות ה-20, פריז הנוצצת הייתה מרכז של סטייל, יוקרה והתנהלות קלילה. דה למפיקה תיארה את המוסר המשתנה של פריז, באותנטיות קשוחה. היא ניהלה פרשיות שערורייתיות עם גברים ונשים, נודעה בחשק הבלתי מרוסן שלה והתנהגותה הדורסנית. דמותה שימשה השראה לרומנים הקוויריים המוערכים והמשפיעים בכל הזמנים, The Well of Loneliness מאת Radcliffe Hall וכן Orlando של וירג’יניה וולף. “אני חיה את החיים בשולי החברה”, אמרה “וכללי החברה הנורמטיביים אינם חלים על אלה שחיים בשוליים.”
הרומן שלה עם Suzy Solidor, הביא לאחד מהציורים המפורסמים ביותר של למפיקה. סולידור, לסבית גלויה, אקסהיציוניסטית, זמרת, שחקנית ובעלת מועדון לילה – סלבריטאית שכונתה “האישה המצוירת ביותר בעולם”: היא דגמנה לפיקאסו, פרנסיס בייקון ומן ריי וכעת, סולידור ביקשה מאהובתה לצייר אף היא את דיוקנה. האמנית הסכימה, אבל בתנאי אחד – שסולידור תדגמן בעירום. כך, היא מופיעה בציור של למפיקה, מביטה בצופה בפרובוקטיביות חסרת בושה לחלוטין.

solidor

היא הייתה ממולחת ונחושה והיו לה גם קשרים מצוינים בעולם הקוטוריירים של פריז. היא תמיד נראתה נפלא, בחיים כמו בצילומים שלה. אפשר היה לטעות ולחשוב שהיא אחותה של גרטה גרבו. היא ידעה לעשות כניסות למסיבות נחשבות, בפאריז או במונטה קארלו, בבגדים עוצרי נשימה, שנתרמו על ידי קוקו שאנל ואלזה סקיאפרלי.
בסוף שנות ה-20 רכשה דה למפיקה את פטרוניה החשובים ביותר, דוקטור פייר בוקארד ואשתו. בוקארד עשה הונו ממוצרי רפואה, היה מודרניסט נלהב ואספן הדוק של ציוריה, כולל הציור הלסבי הראוותני ביותר שלה, Myrto, Two Women on a Couch.
היציבות הפיננסית שהעניק לה בוקארד, אפשרה לה לקנות בית וסטודיו בן שלוש קומות ברחוב Mechain בגדה השמאלית. הבית, המעוצב על ידי רוברט מאלט-סטיונס, המעצב המודרניסטי הצרפתי הנחשב ביותר באותה תקופה, עם אביזרי הכרום ובר הקוקטיילים האמריקאי, העניק לה את התפאורה האלגנטית והמתוחכמת האולטימטיבית שאליה שאפה, במרכזה דה למפיקה אנינת הטעם בטקסטיל, תכשיטים, תסרוקות, בגדים, כמו קורטיזנה מתקופת הרנסנס, פטמתה הימנית זקופה מתחת למחוך הסאטן, משדרת כוח ופיתוי אכזרי הקובע שלכל אקט מיני יש את המחיר שלו.
הגודל היה חשוב באירופה של אז. דיוקנאות הגברים, דוכסיות ודוכסים, אצל דה למפיקה חוזרים לריאליזם המונומנטלי באמנות האירופית. הם קולוסאליים, אדירים, מצוירים בהנאה תיאטרלית צרופה.
“הייתי האישה הראשונה שיצרה ציורים עם סגנון שאפשר לזהות אותו מיד”, אמרה פעם לבתה “זה מקור ההצלחה שלי. בין מאה בדים, תמיד ניתן היה לזהות את אלה שלי”.
ב-1933 היא נישאה בשנית, לברון ראול קופנר, בעלים של אחוזות עצומות ממדים, מבאי ביתו של הקיסר פרנץ-יוסף. ברגע שהפכה לברונית קופנר, סגנון האר-דקו הנועז וייחודי שלו, פינה עצמו לקיטש. ההשראה עזבה אותה.
ארוחת הבוקר שלה ושל בעלה, על מרפסת מלון יוקרה, הופרעה משירה קולנית במצעד של הנוער ההיטלראי. בשנת 1939, על פי דרישת תמרה, שהייתה בחצייה יהודייה, מכר קופנר, שאף הוא היה חצי יהודי, את אחוזותיו בהונגריה והשניים עברו לארצות הברית. בניו יורק היא ניסתה לשווק אקספרסיוניזם מופשט ללא הצלחה ונודעה רק כקוריוז “הברונית המציירת”.
דה למפיקה מתה בשנת 1980 במקסיקו ועל פי צוואתה שהשאירה לבתה, האפר שלה פוזר מעל לוע הר הגעש Popocateptl. למרות שהיא תופסת מקום חשוב בין ציירי האר-דקו (הציור שלה “Portrait de Marjorie Ferry”, משנת 1932, נמכר ב-2020 ב-Christie’s ב-12 מיליון ליש”ט ומעל 20 מציוריה עברו את סף מיליון הדולר), היא לא השאירה אחריה אמנות גדולה והירושה שלה מסתכמת במסמך חברתי ייחודי ומדאיג, המתעד את מרקמי החברה האירופית בדרך להרס עצמי.
מפורסמים רבים ידועים באיסוף ציוריה של למפיקה, ביניהם ג’ק ניקולסון, ברברה סטרייסנד ומדונה, שמשאילה עבודות מהאוסף שלה לתערוכות בינלאומיות והן גם הופיעו בקליפים שלה. ציוריה הופיעו גם בסרטי קולנוע ודמותה שימשה חיקוי לדמות אשת חברה בסרט The Great Gatsby על פי סקוט פיצ’ג’רלד. למפיקה היא האמנית הראשונה שהייתה כוכבת זוהר והשאפתנות שלה, ההפקרות הבלתי מתנצלת והתיאור המעצים שלה של אשה חזקה, הופכים אותה לדמות מודרנית לחלוטין.