את המונח “15minute city” טבע בשנת 2016 פרופסור בסורבון Carlos Moreno והוא תפס תאוצה במהלך המגיפה, כשאנשים לא יכלו לנסוע וזה המשיך להשפיע על הרצון לעצב מחדש את הדרך שבה ערים מתוכננות.
ערים צמחו לאורך ההיסטוריה סביב מרכזי מסחר, הופעת הרכב אפשרה צמיחת פרברים ומקומות מרוחקים הפכו נגישים. מרכזי ערים הפכו למקומות שאנשים עבדו בהם ואז שרכו דרכם בפקקים הביתה, לאורח החיים הפרברי שלהם.
“אנחנו נוסעים בבועה של תאוצה הזויה”, אמר פרופסור מוראנו “במקום להיות מושלמות למכוניות, ערים צריכות להיות מושלמות לאנשים”. הקונספט החדש אומר, שאם אתם גרים בעיר, זה אמור לקחת פחות מ-15 דקות עד שתגיעו לסופרמרקט, לפארק הציבורי או לבית הספר היסודי. הדרך לעשות זאת היא ליצור שכונות או מעגלים בטווח של 15 דקות הליכה, שבהם הצרכים של אנשים נמצאים במרחק הליכה קצר או רכיבת אופניים משם. מודל הערים הממוקד במכוניות יתחלף לערים בנות קיימא וממוקדות יותר בבני אדם.

מה יש בעיר של 15 דקות? העיר של קרלוס מורנו מדגישה ארבעה מאפיינים מרכזיים: קרבה ונגישות לכל השירותים. גיוון וערבב שימושי קרקע כדי לספק מגוון רחב של שירותים עירוניים בקרבת מקום. צפיפות: כמות האוכלוסין צריכה להספיק כדי לתמוך במגוון של עסקים בשטח קרקע קומפקטי. שכונות בכל מקום, כל כך נפוצות עד שהן זמינות ובמחיר סביר לכל מי שרוצה לגור באחת.
עיר אחת שאימצה את הקונספט של 15 דקות ומפתחת אותו היא פריז בצרפת. ראש עיריית העיר המפורסמת Anne Hidalgo הפכה את העיר la ville du quart d’heure למרכז מצע הבחירות שלה ב-2020. היא הדגישה כי בית הספר צריך להיות “בירת השכונה” ולהיפתח בערבים לאירועי ספורט ותרבות. חלק מהתוכנית כלל סגירה של יותר מ-100 רחובות לתנועה ופריסה חדשה של שירותי רפואה, משרדי ממשלה ושירותים חיוניים אחרים.
פריז בראשות הידלגו – אסרה על תנועת כלי הרכב המזהמים ביותר בעיר, הסבה כמה כבישים ליד הסיין לפארק ליניארי, הרחיבה את רשת הדיור הציבורי של העיר לאזורים עשירים יותר, סללה נתיבי אופניים בכל רחוב, פינתה יותר מ-70% ממקומות החניה ברחוב לשימושים אחרים, הגדילה שטחי משרדים ומרכזי עבודה משותפים בשכונות, יצרה פארקים קטנים בגני שעשועים של בתי הספר, הפתוחים לציבור כאשר התלמידים אינם משתמשים בהם, כדי להוסיף עוד שטח ירוק.

“בפריז כולנו מרגישים שאין לנו זמן; אנחנו תמיד ממהרים למקום זה או אחר, תמיד מנסים להרוויח זמן. זו הסיבה שאני משוכנעת שאנחנו צריכים לשנות את העיר כדי שהפריזאים יוכלו ללמוד, לעשות ספורט, לקבל טיפול רפואי, לקנות, בתוך 15 דקות מהבית שלהם”, אמרה הידלגו במהלך הקמפיין שלה.
ערים נוספות אימצו את הרעיון עם לוחות זמנים משלהן – מלבורן, אוסטרליה, מכוונת ל-10 דקות. בעוד גלזגו, סקוטלנד, פורטלנד, אורגון והמילטון, ניו זילנד, מודדות 20 דקות. הרעיון מחולל מהפכה באופן שבו אנשים רואים ערים ברחבי העולם והשינויים הללו אינם רק טרנד חולף.
שכונות של הליכה ורכיבה על אופניים צריכות להיות הנורמה, לא היוצא מן הכלל. הן צריכות להיות נגישות כלכלית, לא רק פיזית. כדי להפוך את המקומות האלה לנפוצים בהרבה, הרעיון העירוני הפשוט אך העוצמתי של 15 דקות הוא המקבילה לתכנון עירוני הממוקד בבן אדם – היכן הוא חי ולאן הוא צריך להגיע ואז למצוא כיצד ניתן לתקן את השכונות והערים שלנו כדי לקבל סוג של נגישות לכל, שתעשה חיים עירוניים נהדרים.
דיונים על ניידות עירונית ו”פתיחת סתימות” בערים, מתמקדים לעתים קרובות במהירויות נסיעה: לאפשר לאנשים לנסוע מרחקים משמעותיים בפרקי זמן קצרים. המיקוד כאן שגוי. ההיסטוריה הזו של ערים ונסיעות לעבודה, מראה שכאשר מהירות הנסיעה עולה, הערים שלנו מתפשטות. בסופו של דבר אנחנו מבלים זמן רב בנסיעות כמו קודם, רק במהירויות מהירות יותר למרחקים ארוכים יותר. יש לזה אפילו שם: ה-Marchetti Constant.
עם כל הכבוד לרכבת הקלה, אם התכנון שלנו יתמקד בהפחתת הצורך בנסיעה, ייתכן שנוכל להימנע מהוספת תשתיות תחבורה יקרות כל הזמן במאבק אבוד נגד עומסי תנועה ואוטובוסים צפופים.
עיר של 15 דקות עדיפה על עיר חכמה. עד עכשיו דיברו על ערים עתידניות שהן ערים חכמות – שבהן הטכנולוגיה והביג דאטה מבטיחים שהאזרחים מחוברים. כעת האסטרטגיה העירונית האולטימטיבית מתמקדת במתן מענה לצרכי התושבים ברדיוס קטן מסביב לבתיהם.

ואילו בבריטניה, הפוליטיקאי Duncan Enright ביקש ליישם את התכנית ולהפחית תנועה בעיר אקספורד, אך לא תיאר לעצמו שיקבל איומי מוות ולמצוא עצמו מוצף בהודעות פוגעניות ברשתות החברתיות ובאימייל, שטענו שהוא רוצה להגביל אנשים לשכונות שלהם והאשימו אותו בכך שהוא חלק ממזימה בינלאומית מרושעת לשלוט בתנועה של אנשים בשם הפעולה האקלימית. “זה די מדאיג”, אמר אנרייט ל-CNN “לא היה לי דבר כזה בכל השנים הרבות שלי בשלטון המקומי”.
אלא שמחאה נגד הקונספירציה לא התרחשה רק אצל אלפי האנשים שיצאו לרחובות באוקספורד, אלא היא פושטת בעולם, עם הנרטיב שטוען שממשלות רוצות להגביל חירויות בשם הפעולה האקלימית ולהפוך שכונות לגטאות. אחד ממכחישי משבר האקלים הבולטים בקנדה, טען לאחרונה “הרעיון ששכונות צריכות להיות ברות הליכה הוא מקסים. הרעיון שביורוקרטים רודניים ומטומטמים יוכלו להחליט היכן ‘מותר’ לך לנהוג הוא אולי הסטייה הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת של הרעיון הזה”. הפוליטיקאי הבריטי ניק פלטשר העלה את הקונספירציה בפרלמנט וכינה ערים בנות 15 דקות “תפיסה סוציאליסטית בינלאומית” וטען שהן “יעלו לנו בחופש האישי שלנו”.
פרופסור מוראנו, שהוא יליד קולומביה שמשפחתו עברה לעיר לאחר שנעקרה מהסביבה החקלאית הכפרית שלה, הפך לשק חבטות ושולחים אליו תמונות של מחנות ריכוז “זה לא נורמלי”, הוא מגיב “יותר מדי זמן אלה מאיתנו שגרים בערים קטנות וגדולות, חיים עם תחושת זמן מעוותת. אבל זה כבר לא חייב להיות ככה. מדוע רחוב רועש ומזוהם צריך להיות רחוב רועש ומזוהם? למה זה לא יכול להיות רחוב-גן שלאורכו עצים, שבו אנשים יכולים להיפגש וללכת אל המאפיה וילדים יכולים ללכת לבית הספר? שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא שואף שהערים יהפכו לכפרים; ערים הן מקומות עם דינמיות כלכלית וחדשנות. אבל אנחנו חייבים להפוך את החיים העירוניים לנעימים, זריזים, בריאים וגמישים יותר. השגת מטרות אלו תדרוש ריסון הרכב. הקצב של העיר צריך לעקוב אחר בני אדם, לא מכוניות. כל מטר מרובע צריך לשרת מטרות רבות ושונות ושכונות צריכות להיות מעוצבות כך שנוכל לחיות, לעבוד ולשגשג בהן מבלי שנצטרך לנסוע כל הזמן למקום אחר”.