מספר אירועים עיצבו את מרוקו מאז עצמאותה. אחד מהם הוא המעבר של האדריכלים מלשרת את האימפריה הצרפתית המתדרדרת, לשירות האומה המרוקאית העצמאית החדשה. עם קבלת העצמאות ב-1956, הוטל על האדריכלים הצעירים המרוקאים לצד זרים, לבנות מרוקו עצמאית. הדרישה לתשתיות מודרניות, מבני מינהל חדשים ומתקני חינוך ובריאות משופרים, הביאו לתנופת בנייה. פריחה זו סיפקה לאדריכלים ולמתכננים את ההזדמנות להביע את חזונם.
בהשראת הפופולריות של המודרניזם באירופה, אדריכלים ערכו ניסויים במבנים המגלמים ברוטליזם. סגנון אדריכלי זה היה לא רק מרד נגד החזון הקולוניאלי של עיצוב אורבני במרוקו, אלא גם סמל לאחדות אדריכלית בנוף העירוני. מבנים נוצרו בטיפולוגיות שונות עם המאפיין של בטון חשוף, המציגים את איכויותיו הטבועות של חוזק, עמידות ופונקציונליות. מבנים אלה, שניתן לראות בערים כמו אגאדיר, קזבלנקה, טנג’יר וחלקים ממרקש, מייצגים דיאלוג בין ברוטליזם לתרבות, סביבה ואקלים מרוקאים.
אגאדיר, עיר בדרום החוף האטלנטי של מרוקו, חוותה השפעה ברוטליסטית משמעותית בתקופת עצמאותה. לפני 29 בפברואר 1960 היו בה 45,000 תושבים. עם זאת, באותו יום גורלי, העיר נהרסה ברעידת אדמה בעוצמה של 5.7 ואחריה היא נשרפה. תוך דקות ספורות, האסון גבה חיים של 15,000 בני אדם, פצע 25,000 בני אדם והותיר את רוב הניצולים ללא קורת גג. העיר, כולל הקסבה מהמאה השש-עשרה והווילה הקולוניאלית הצרפתית, נהרסה כמעט לחלוטין.
בתגובה לטרגדיה שפקדה את מרוקו, המלך מוחמד החמישי פתח במסע שיקום מקיף, בהשתתפות אדריכלים ומתכננים מרוקאים ובינלאומיים. השיקום של אגאדיר, שקיבלה לאחרונה עצמאות מהאימפריה הקולוניאלית הצרפתית, סימל את שאיפתה של האומה המרוקאית החדשה ומשך תשומת לב חסרת תקדים. התחייבות זו הייתה מפגן של סולידריות לאומית ובינלאומית, עם תרומות של אדריכלים כמו לה קורבוזיה.
התוצאה של המאמץ הקולקטיבי הזה הייתה יוצאת דופן. תוך זמן קצר מאוד הגיחה אגאדיר החדשה מהחורבות. מיטב האדריכלים המרוקאים והבינלאומיים הציגו טיפולוגיות ברוטליסטיות חדשניות, תוך מיזוג סגנונות מגורים אולטרה-מודרניים. מבנים ציבוריים חדשניים כמו בתי ספר, בתי ספר ובתי קולנוע, יצרו מציאות עירונית ייחודית. מלון דה ויל הוא דוגמה מצוינת לארכיטקטורה ברוטליסטית המשלבת את הרעיון של גנים פתוחים פנימיים, המזכירים את התרבות המרוקאית המסורתית. מבנה זה תוכנן על ידי Emile Duhon, והוא נבנה בשנת 1961. העיצוב המרחבי של הבניין מייצג מסורות ים תיכוניות מודרניות, בעוד שצורת הבטון החשופה והצללת השמש שלו, שולטים באקלים שלו. מבנים ברוטליסטיים בולטים נוספים באגאדיר כוללים את מכללת Souss-Al Alima College, סניף הדואר משנת 1963 ובניין A, שנבנה ב-1961 על ידי Henri Tastemain & Louis Riou. מבנים אלה מדגימים את הסגנון הייחודי של אדריכלות ברוטליסטית המאפיין כיום את העיר.
קזבלנקה, עוד עיר מרוקאית, ידועה במורשת הברוטליזם שלה. הארכיטקטורה בקזבלנקה מגוונת, אך הנוף העירוני נשלט על ידי צפיפות גבוהה של מבנים מודרניים ועיצובים בעלי חזון מתקופת העצמאות. במהלך גל בנייה עצום בשנות ה-40 וה-50, קזבלנקה הפכה לדגם מופת של עיר מודרניסטית. זה היה רענן, אורבני וייחודי באותה תקופה. אדריכלים אירופאים ראו בעיר קנבס ריק, שעיצבו מטרופולין מודרני גדול שהתאים למונח ‘קאזה בלנקה Casa Blanca’ (‘בית לבן’).
כיום, קזבלנקה מציגה אוסף עצום של ארכיטקטורה שלאחר המלחמה, אייקונים מודרניסטיים ומבנים המגלמים אלמנטים של ברוטליזם. הסגנון האדריכלי של העיר מוגדר על ידי צורות לבנות, בטון ונקיון צורני. דוגמה ייחודית לארכיטקטורה מודרנית עם אלמנטים ברוטליסטיים בקזבלנקה, היא כנסיית נוטרדאם דה לורד. הכנסייה הקתולית הזו ידועה במבנה הבטון המוארך ובחלונות הוויטראז’ הבולטים שלה, שעוצבו על ידי האמן הצרפתי Gabriel Loire. הבנייה החלה ב-1917, נקטעה על ידי המלחמה, והושלמה ב-1959 על ידי האדריכל הצרפתי Achilles Dangleterte.
המבנה מציג בטון חשוף ואלמנטים בקנה מידה גדול. הכניסה כוללת עמודים גבוהים ודפוסי קירות מסך מורכבים. הפנים מעוטר בלוחות ויטראז’ אנכיים, המתארים בצורה מבריקה סיפורים קתוליים מוכרים בצורה צבעונית תוססת. הכנסייה הקתולית נוטרדאם דה לורד בקזבלנקה מתגאה בלמעלה מ-8,500 רגל מרובע של ויטראז’ים. לוחות מהרצפה עד התקרה מצפים את שני המעברים המוארכים של הכנסייה, כאשר האור מתפזר בצורה שונה מצד אחד לשני בהתאם לשמש.
דוגמאות לברוטליזם באדריכלות המרוקאית כוללות את בניין הדואר של שנות ה-70 בקזבלנקה, המשלב בטון חשוף ואריחי קרמיקה כחולים בצורה ייחודית. בנוסף, מבנים שתוכננו על ידי Jean-François Zevaco, כולל Axa Assurance, Villa, Zevaco Studio וקבוצת Idrrisi School, מפגינים מאפיינים ברוטליסטיים.
במרקש, מחוז דה מרקש שנבנה בשנת 1970 הוא מבנה ברוטליסטי המשתמש בבטון חשוף עם פיגמנט, המתמזג עם האסתטיקה של האדריכלות המרוקאית המסורתית. מרכז השיקום בטמליל, שנבנה בשנת 1960, מציג טופס חדש למבני מנהלה המייצגים מרוקו עצמאית. יתר על כן, סידי חראזם, מתחם מרחצאות תרמיים ליד פאס שנבנה בשנת 1960, משתמש בצורות מפוררות כדי לאכלס תוכניות שונות. צורות אלו מקושרות עם חללים חיצוניים, ויוצרות שטחים ציבוריים אחידים עבור תושבי הערים. הבניינים האלה, שהם חלק מהמורשת הברוטליסטית של מרוקו, מגדירים מחדש את האזוריות בגל האדריכלי הפוסט-קולוניאלי. הם משקפים גישה פונקציונלית מקומית לתוכנית השחזור הנרחבת של המדינה, המפרשת את האדריכלות העולמית בנרטיבים מקומיים.