photo Metipat Prommomate

הארכיטקטורה היא כידוע אם האמנויות, אך להבדיל מיצירת אמנות, אשר לרוב, ספונה בקיר מוזיאון, גלריה או סלון, את יצירות הארכיטקטורה אנחנו חיים, מתהלכים בתוכן והן מרכיבות את הנוף הבנוי של הרחוב שלנו, השכונה וארץ המולדת שלנו ושל ילדינו.
מהפלאים הקסומים של תרבויות עתיקות ועד לפלאים מעוררי כבוד של גורדי השחקים של ימינו, כל חברה מתפארת באדריכלות שלה: אם זו הגאונות של האדריכלות וההנדסה של מבנים שבנו בני האינקה בפרו, בעולם העתיק, או האדריכלות של גאודי שמסמלת את ברצלונה ואם זה אייקונים שתכננו Starchitects ומקנים תהילה לעיר קטנה בספרד, כמו בילבאו, או מגדירים את קו הרקיע של אבו דאבי המפוארת.
גם כיום נוצרות יצירות אדריכליות המפארות, לא רק את ארצן, אלא הן מהוות פרק מכובד בפורטפוליו האדריכלי של האנושות בכלל, על ידי אדריכלים כמו הסטודיו של זהא חאדיד, קנגו קומה, נורמן פוסטר או תומאס הת’רוויק.
אבל לא עליהן אני רוצה לדבר, אלא על האדריכלות של “העולם האמיתי”, לאדריכלות שאנו חיים ביומיום עם משפחותינו, בתי המגורים של העיר שלנו, השכונה והבית. על הבתים בהם גדלים ומתחנכים ילדינו, אוספים זכרונות, ריחות, מראות – של השביל הצר המוביל לבית, עד לעץ עם ניחוח ההדר בחצר, או זה עם הפריחה האדומה פעם בשנה, המגפיים מלאות הבוץ בכניסה לבית, המיית היונים וריצוד מרובעי אור שמש, מבעד לחלון ועל רצפת החדר. בית הילדות, אשר כאשר הוא יבקר בו כמבוגר, עיניו יתכסו דוק של דמעות געגועים.

photo Metipat Prommomate

באנגלית יש את ההפרדה הזו, של מה זה house ומה זה home. חלק מבתי המגורים הללו שמסביבנו כיום, מעוצבים בצורה כה מלוטשת ומדוקדקת, שתפאר כל מגזין לאדריכלות וכל דף אינסטגרם – אך האם הם באמת מקנים לדייריהם את תחושת “הבית”? האם בלוקי הבטון הענקיים הללו, בהם כלואות משפחות, או האקווריומים השקופים, אווריריים ואנמיים הללו, הם אכן המקום אשר יעניק לדייריהם את אוסף התחושות והרגשות הללו, מהם מורכב “הבית שלי”? מי באמת היה מוכן לגור בבית מעוצב שכזה ולצפות שהוא יעניק לו את תחושת הבית?

רוב הבתים המעוצבים כיום, נמנים על אוסף בתים חדגווני בצורותיו ובמרקמו החזותי. מה שהיה פעם תערובת תוססת של טקסטורות, צורות וצבעים, הפך לחזרה בלתי נגמרת של מבנים בגאומטריה פשוטה, מרובעים וחסרי השראה, בעיצובים תפלים וגנריים, המשוכפלים ומתרבים ברחבי מדינה. כפי שאמר האמן הצרפתי פייר-אוגוסט רנואר, “האדריכל המודרני הוא האויב הגדול ביותר של האמנות”.
אפשר להשוות את אדריכלות הבתים של פעם, לזו של היום, כמו שאנחנו משווים חוויה שלנו מציור של רמברנדט, לעומת זו שאנו חווים מול ריבוע אדום על קנבס לבן, בתערוכה של אמנות מודרנית. הוא ישאר ריבוע אדום, שביננו לבין עצמנו, נגיד שגם הילד שלנו יכול לצייר אותו, בורים שכמונו, גם אם יגידו לנו שזהו הציור של קזימיר מלביץ’, שהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של האמנות.

Painting by Kazimir Malevich – Red Square

יאמרו האדריכלים, אם כבר משווים את אדריכלות היום לזו של העבר, אזי במה הבתים שלנו שונים מכל קלאסיקת הבתים המודרניסטים המוערכת, מלפני מאה שנה, אשר אנחנו משכפלים אותה כיום בעבודות שלנו? אכן, לא בטוח כמה משפחות ירצו לגור ב-Farnsworth House, של Ludwig Mies van der Rohe או בבית הזכוכית של Philip Johnson, שני בתים מלבניים ושקופים, אשר יצרו שינוי שיוצר מטאוריט, על עולם האדריכלות, לפני כמאה שנה. לעומתם, האדריכלות של רוב הבתים של היום, לא מביאה שום חידוש או פרדיגמה חדשה, אלא מעתיקה וממחזרת את מה שכבר נעשה ומה שכבר ראינו.
אולי זו טכנולוגיית המחשבים והאינטרנט, החושפת את האדריכלים של היום, ליותר מודלים של אדריכלות מבעבר וגם מאפשרת להם להעתיק אותם יותר בקלות, שלא כמו בעידן בו ישב האדריכל עם עפרון ושאב ממעיינות נפשו ומוחו, ללוח השרטוט.

Farnsworth House, של Ludwig Mies van der Rohe

האדריכלים של היום, הגם שהם מלומדים בטכנולוגיה והנדסה, פחות מלומדים בשורשיה של האדריכלות ויונקים מהם, שאז היו יכולים להמשיך את הרצף ההיסטורי ולתרום למשהו חדש. כדי לצייר מרובעים בקוים מופשטים ונקיים, פייט מונדריאן היה צריך להכיר היטב את הציור הקלאסי – ואז לדעת לפשט אותו בגאוניות. כאשר ריטוולד תכנן את בית שרודר, הוא הכיר היטב את מונדריאן וגם הכיר את ארמון קטסורה ביפן וגם הכיר את פרנק לויד רייט ולכן הוא ידע לנקז את הכל ל”מונדריאן בתלת-ממד”. כיום משתמשים בצבעוניות המונדריאנית, רק כפלטת צבעים משובבת, דקורטיבית, מבלי לההכיר את העומק החזותי שהיא מזקקת. לאדריכלים של היום אין את העומק הזה מהיכן שהכל התפתח, כמו שהיה למונדריאן ולכן ההמצאות שלהם הם לרוב גימיקים אדריכליים שיטחיים, שמצטלמים היטב במגזינים ובאינסטגרם ומשוכפלים מיד בחדווה על ידי הקולגות, כאילו הגיע איזשהו חידוש.

הווילה קטסורה ביפן

בית שרודר של גאריט ריטוולד

ציור של מונדריאן והכסא של ריטוולד

להבדיל מאדריכלות העבר, ששאפה לעל-זמניות, האדריכלים של היום מוצאים עצמם בנתיב הצר שמובילים אותם טרנדים ואופנות וכאשר יוצרים משהו שהוא “כמו” משהו אחר, אין מקום ליצירתיות וחדשנות. במקומה, את רוב הזמן ישקיעו האדריכלים בפונקציונליות של הבתים, שהם הרבה יותר חכמים כיום ובטכנולוגיה שמשולבת בהם – מערכות בטיחות, הגנה מאש, מים, מיזוג אוויר, בית חכם, אנרגיה, תקשורת. לאלה תוסיפו אינספור דרישות ותקנות וסייגים מטעם הרשויות, שהאדריכל צריך לעמוד בהם. כך האדריכל הופך מ”גיבור תרבות”, יוצר של יצירות עם שאר רוח – לאיש מקצוע, טכנאי.
שגם העיצוב של הבית, הוא מוצר מדף קטלוגי, רק צריך לבחור את הסגנון (אירופאי או מינימליסטי, למשל) או להראות תמונה מתוך מגזין ולומר לאדריכל: כזה אני רוצה.
כך אנחנו מקבלים בית שמעוצב נכון – ברוח התקופה, עם טכנולוגיות מתקדמות ואשר יודע להעניק לנו את מירב הנוחות. חסרה בו רק נשמה, שאר רוח ובמילים פשוטות, תחושת הבית. תחושה זו, יהיה קשה לדיירי הבית להעניק לבית בעצמם, כמו שקשה לאדם החנוט בחליפה מחוייטת, ליצור פשטות אינטימית, אותנטית, בלתי אמצעית ולא מתאמצת.
על זה אמר האדריכל Adolf Loos במאה הקודמת “הציירים, שיש להם טעם, התעלמו מהדירות המסוגננות שלנו וציירו תמיד את פנים הבתים של האיכרים הטיפשים, של הפועלים העניים ושל הבתולות הזקנות. הם צדקו. הם היו מפוכחים מספיק להבחין עד כמה חלול, נפוח, מנוכר ולא הרמוני הוא המראה של הדירות המסוגננות שלנו”.

בית ביפן בעיצוב Bjarke Ingels Group

מבנה הבטון של Donaldson + Partners מדרום קליפורניה