מקסיקו ידועה לשמצה בשל האפשרויות הרבות בהן ניתן לכופף או להפר את הכללים, יש בה סובלנות גבוהה לאי סדר והפקרות. המחקר של אדם ויסמן את מה שהוא מכנה ‘ארקיטקטורה ליברה’ (אדריכלות חופשית) Arquitectura Libre באזורים הכפריים במקסיקו, מראה עד כמה בעלי בתים משוחררים מפרקטיקות סטנדרטיות, מקודי בנייה אחידים או אפילו מכל סוג של מגבלות אדריכליות אקדמיות.
מהקמתם, בניינים אלה מיועדים להתאים עצמם לשינויים. לעתים קרובות אין תוכניות לבניית בית; במקום זאת הבעלים מעדיף להניח יסודות חזקים ולהשאיר אפשרות להוסיף רצפות, כיפות או כל מיני רעיונות חדשים אחרים שבוודאי יתרחשו במהלך תהליך הבנייה. רבים מהעובדים הם בנאים מיומנים ביותר ובעלי יכולת ליצור מבנים מורכבים וחזקים, מה שמקנה לבעלים אפשרויות לתצורות דמויי טירה שנבנו כלפי מעלה בסגנונות של דיסני, שם השמיים ממש הופכים לגבול. לאנשים שבונים את הבתים לעיתים רחוקות יש הכשרה או ידע פורמלי באדריכלות. במקום זאת הם בוחרים להשתמש ברישומים, או בתמונות של בתים אחרים שהרשימו אותם, או שהם מתרשמים מאימג’ים בגוגל ויוצרים חדשות של פולי-ארכיטקטורה על ידי ערבוב הסגנונות שנבחרו.
הצילום של וייסמן אף הוא בסגנון אישי שחוצה את הגבולות בין אמנות, צילום עיתונות ותיעוד.
ויסמן אומר, “גדלתי במקסיקו בבית מיוחס, חונכתי שהאסתטיקה הנכונה למקסיקו היפה היא גרסה קולוניאלית אירופית, השקפה מאוד אירוצנטרית המיוצגת בפואבלו מגיקוס, העיירות הקסומות”. האופנה האירופוצנטרית הזו שאיתה גדל ויסמן, ודאי לא נראית במה שתופס כעת את עינו;
ויסמן מודה כי בתחילה הגיע לפרויקט עם דעות קדומות, כמו אצל רבים מהמקסיקנים מהמעמד הגבוה או הבינוני הרואים בבניינים אלה עינוי סנסציוני לעין. תחילה נמשך לתעד אותם בכדי להראות עד כמה הם מקוממים, אך אז ובעזרת אשתי הספרדייה, הוא הצליח להביט מבתים האלה במבט מחודש. הוא גילה גם שבנייתם מומנה מכספי מהגרי עבודה מקסיקנים, שעבדו בארה”ב ושלחו את הכסף למשפחותיהם. כך הבתים מייצגים סיפורי עקירה, מהווים תזכורת לניצחון ולהצלחה שהמהגר השיג. במקרים רבים המשפחות לא השתמשו ברוב השטח הפומפיוזי והרהבתני, אלא רק בקומת הקרקע, אבל יצרו מעליהם תפאורה גאוותנית עם המוכיחה את מעמדם.
לסיום, חשוב לשאול – מהי אדריכלות? כמו בכל צורה של זהות, ההגדרה כוללת הבחנות או הכללות והדרה. אדריכלות, כפי שנלמדת במערב, נועדה להתוות, להגדיר ולשלוט ואינה משאירה מקום לביטוי בלתי פורמלי בעיצוב ובבנייה. היסטוריה על יישובים בלתי פורמליים כמעט ואינה קיימת באקדמיה; כל זה מתעלם מהעובדה שאין ארכיטקטורה סטטית והומוגנית. אם כבר, זה התממשות של שאיפות, ביטוי לזהות וכלי לתקשורת. הגישה אליו לא אמורה להיות פריבילגיה.
אשתו של אדם ויסמן, אנוסקה אנגולו, שמילאה תפקיד מפתח ביצירת הפרויקט. מתארת ​​את הפרויקט כך:
צילום בתים אלה הפך לעסק מורכב ומסוכן. אנשים רבים ראו בהם “מכוערים”. לא היה שום דבר רחוק יותר מרעיון היופי המקסיקני – מהסוג שנראה בעלוני התיירות – מאשר אחד מהבתים המגוחכים והמביכים הללו הניצבים באמצע שום מקום, או גרוע מכך, במרכז “קולוניאלי” מוזר. העיר. זה כמו לומר: “לכל אחד יש רעיון משלו של מה זה אלגנטי ומה מהווה סמל סטטוס”. הבתים האלה הם תשובה ומרד. הם אינם פצעים ביופי הבנוי, אלא פעולות של הגנה עצמית. מי מחשיב אותם מכוערים ולמה? הם שולטים בנוף המדינה מדרום לצפון, כמו תשובה ותרופה  לאחדות המגורים. העם המקסיקני בונה בדיוק את מה שמתחשק לו לבנות, בין אם תרצו או לא. – Annuska Angulo sobre, Arquitectura Libre.