אין צורה אדריכלית יותר מושלמת מאשר מגדל זכוכית. ממנהטן ועד מוסקבה, גורדי שחקים נוצצים, הפכו לא רק לתגובה המעשית ביותר לערים המאוכלסות בצפיפות, אלא לסמל הנחשק ביותר לקדמה. בזמן שערים כמו דובאי ושנזן ממשיכות את המגמה במהירות בלתי מתפשרת, כמה אדריכלים בולטים ומתכננים עירוניים, כבר מדברים נגד שימוש יתר בחומר.
הם מעלים שאלות על השפעת מבני הזכוכית על המרחב הציבורי ועל מרקם הערים שלנו. אור טבעי שופע ונוף עד האופק, נהדר עבור דיירי הבניינים – אבל מה עם כולנו? מועלים חששות עד כמה בני קיימא מבנים אלה יכולים להיות, בהתחשב נטייתם ללכוד חום בקיץ ולאבד חום כאשר קר.
התפשטותם של גורדי השחקים המזוגגים הייתה תוצאה ישירה של התפתחות טכנולוגיית הזכוכית, שאיפשרה לייצר פאנלים ענקיים במהירות ובאופן אחיד. אבל העלות הגדלה – הן פיננסית והן סביבתית – של מבני זכוכית, מתחילה לשנות את הדרך בה אנו חושבים עליה. זכוכית היא סמל לבניינים זוללי אנרגיה ואנחנו צריכים לעבור לסביבה הרבה יותר מודעת, כדי לנסות לחסוך במשאבים, כאדריכלים, עלינו לנסות להפוך את המבנים ליותר חסכוניים באנרגיה.
לפי נתוני האו”ם, 40% מצריכת האנרגיה העולמית (וכשליש מפליטת גזי החממה) ניתן לייחס למבנים. לכן מופעל על האדריכלים לחץ לבנות ולהפעיל אותם באופן בן-קיימא יותר.
הטכנולוגיה אמנם עברה קפיצות משמעותיות מאז החלו לצמוח מגדלי הזכוכית בעולם בשנות החמישים. ציפויים וזיגוג כפול סייעו בבידוד התרמי, אבל שיפורים אלה לבדם, לא מספיקים.
דיברו כבר לפני יותר מעשור על שיפורים נוספים בזכוכית מצופה, בטכנולוגיות חדשות, כמו photovoltaics, אשר מכילים תאים סולאריים המסוגלים לייצר אנרגיה מאור השמש. עם זאת, אפילו עם זכוכית משופרת, המבקרים מאמינים כי בנייני זכוכית רעים עבור ערים ואנשים המתגוררים בהם. הם מביאים דוגמאות לבניינים שאור השמש שהשתקף על פניהם, המיס חלקית מכוניות סמוכות.
למרות מסע הצלב נגד זכוכית בקרב אדריכלים רבים בעולם כיום, קשה לראות אותה נעלמת ממעטפות המגדלים כיום, רוב האדריכלים תומכים בגישה מאופקת יותר, הרואה זכוכית בשימוש יחד עם חומרים אחרים, כגון מתכת או גרניט ולהפחית בכך את כמות הפחמן שהבניין צריך לשרוף לעומת חזית שכולה זכוכית. זה הגיוני ליישם זכוכית אם יש נוף יפה, אבל לא הגיוני ליישם זכוכית בתחתית מבנה שבו אין נוף וכמות מוגבלת של חדירת אור יום.
